קרצינומה אהובתי - הבלוג של מיכל

טיול הנצחון שלי

ברגעים קשים בזמן הטיפולים, כשחיפשו לי ווריד ללא הצלחה והדמעות עמדו בגרון, כשהאמצתי לא לזוז בזמן שהחומר האדום אדום חדר לגופי והזרוע כבר רעדה מהמאמץ, כשתופעות הלוואי איימו לשבור אותי, אז תמיד עצמתי עניים וניסיתי להתרכז במשהו אחר... לפעמים זה היה מראה שלי מתרוצצת ברחובות ניויורק הרחוקה עם מלא שקיות, לפעמים הייתי מדמיינת את הבן […]

מיכל

18/10/2011


ברגעים קשים בזמן הטיפולים, כשחיפשו לי ווריד ללא הצלחה והדמעות עמדו בגרון, כשהאמצתי לא לזוז בזמן שהחומר האדום אדום חדר לגופי והזרוע כבר רעדה מהמאמץ, כשתופעות הלוואי איימו לשבור אותי, אז תמיד עצמתי עניים וניסיתי להתרכז במשהו אחר...

לפעמים זה היה מראה שלי מתרוצצת ברחובות ניויורק הרחוקה עם מלא שקיות, לפעמים הייתי מדמיינת את הבן שלי מחבק אותי אבל ברוב המקרים הייתי מדמיינת את תאילנד.. הייתי מדמיינת חוף קטן, חול לבן, רוח קלה צוקים גבוהים, שמש וקוקוס קר.

ואז זה קרה ונסענו לתאילנד וירדנו לאיים– אחרי יומיים קצת סוערים ירדנו לחוף, נשכבתי על החול החם עם רגלים ישרות כדי להרגיש עם כמה שיותר גוף את החול.. ידיים פרוסות לצדדים וחופנות חול דק שנכנס תחת הציפורניים, שמש נעימה מחממת אותי, רחש גלים וצחוק מטורף של הבן שלי שמנסה לברוח מהגלים ללא הצלחה, ועצמתי עניים ונשמתי עמוק ככל שיכלתי את האוויר והייתי שם באמת בכל תא ותא בגוף שלי.. ולא הייתי צריכה לצלם.. הייתי שם בכל מאה אחוז ההויה שלי, וחייכתי חיוך שאיים לשבור לי את הלסת והייתי מאושרת הכי שיש... הייתי שם במקום הזה שהכי הרגיע אותי בזמן הטיפולים במקום השקט שלי, הייתי באי של אושר!

והרגשתי שאני בתוך חלום!

כמה ימים אחרי עברנו לריי ליי ביץ, חוף קסום שהייתי בו לפני 14 שנה עם חברה טובה ואז לפני שנים, כשהסירה עזבה את המקום הסתכלנו אחת על השנייה ונדרנו שאנחנו חוזרות לשם עם האהוב שלנו.. נכון שהתכוונו למלון הסופר יוקרתי הממוקם במתחם הסגור אבל למה להיות קטנוני?..

וירדנו לחוף טורקיז ושם עם עניים עצומות על החוף הייתי בת 21 שוב, חסרת דאגות,חסרת גבולות, חסרת שומנים עודפים ועם עור מתוח.. מתלבטת אם לעשות צמות לשיער הארוך שלי או לקנות אננס מהרוכלת, הזמנתי לי מיי תאי מחוזק כדי לחזק את החלום שנכנסתי אליו.. והייתי שם כמו שהייתי לפני 14 שנה.. יכולתי ממש לשמוע את הקול של החברה שלי, שהטיול הזה היה לנו האבן המרכזית ביחסים בנינו, שאחריו כבר אי אפשר היה להפריד ביננו... וחייכתי חיוך טפשי ועוד רגע הייתי מסירה את החזיה לחיזוק השיזוף טופ-לס אבל קולו של האיש שלי העיר אותי מהחלום (מזל) "אני רעב... אולי נלך לדפוק איזה פאד תאי??.."

המקום נראה שונה לגמרי אבל האווירה נשארה והחוף "הסודי" שאז היה באמת סודי גדל והתרחב ועשרות יפנים ירדו פה עם ג'קטים של הצלה ונשארו איתם, אפילו שהם עומדים על חול יציב, כי הם יפנים ממושמעים... וצילמו בטירוף... בלי כובע, עם כובע, עומדים, יושבים, עם האישה בלי האישה.. אבל בכל התמונות עם הג'קט הצלה – שיהיה...

ונזכרתי בקטע של ספר שלקחנו איתנו "ביום שהמוסיקה מתה" וידעתי שאני לא צריכה לצלם כלום.. אני חייה וחווה את זה במאה אחוז ואף פעם, גם לא לפני 14 שנה כשכלום לא הטריד את ראשי לא הרגשתי ככה...

ובטח כבר נמאס לכם לשמוע איך אני חווה דברים במלא עוצמתם... בטח זה נהיה לכם דביק ואולי אפילו לא אמיתי קצת... אבל זו הרגשה אמיתית וחזקה ואני מנסה להעביר לכם ולו בקצת את ההרגשה... כי אותי באופן אישי זה מאוד מרגש!

אני רק מתפללת שזה ישאר... מתפללת שאוכל לראות לחוות ולהיות בכל מקום במלא העצמה...כי אם לא זה אז מה משמעותם של החיים...?

__________________

החלטתי שאני מתגברת על הפחד אולי הכי גדול שלי ועושה שנורקל... נכון שלכל אחד אחר זה ישמע מטופש אבל יש לי פחד עוד מילדות בלתי מוסבר ומאוד חזק מהים ובעיקר מדגים.

החלטתי להתגבר.. ולקחנו סירה (לקח לנו שעתיים להחליט אם אנחנו רוצים לונג טייל או ספיד בואט) ויצאנו לטיול לשבעה איים באיזור וברגע מסויים הסירה עצרה והבנתי שזה הזמן ושמתי את המשקפת והשנורקל וירדתי מהסירה רועדת וניסיתי לנשום מחוץ למים עם השנורקל וכל פעם שלקחתי נשימה נצמדה אלי חזק המשקפת ולקח לי איזה עשר דקות להתרגל לנשום מהפה ואז הכנסתי את הראש למים ופתאום - שקט.. דגים צבעוניים יפייפים.. עולם שלם שקט וכל כך אחר ואני מרגישה ושומעת את הנשימות ואת פעימות הלב שלי ואני רק אני איתי.. ופתאום אני רואה דג קצת גדול ואני מתרגשת ונושמת מהאף ושוב נצמדת אלי המסכה ואני מוציאה את הראש בבהלה ומסדירה נשימה ומכניסה את הראש שוב (לא מפספסת את העובדה שהאיש שלי הגאה לא מפסיק לצלם את האירוע) ושוב אני בפנים בעולם הקסום הזה ואני לא מאמינה שמנעתי מעצמי את היופי הזה בגלל פחד מטופש.. ואני מסתכלת לכל הצדדים ומנסה לצלם במוחי את הדגים וההרגשה ואני גאה בעצמי ומתרגשת ומחייכת חיוך גדול...ומים מלוחים נכנסים לי לפה..(לא כדאי לחייך במים..) שוב ראש החוצה, שוב מסדירה נשימה ונכנסת שוב.

בתמונה שהאיש שלי צילם אותי יוצאת מהמים אי אפשר לפספס- החיוך שלי אומר הכל.. אושר טהור.

_________________________________

חדשות טובות מאוד מהבית.. גלעד שליט משתחרר ופתאום תזכורת מרגשת כל כך מהבית ויש תחושה גדולה של "מאיפה באנו.." וכל הישראלים משוחחים בחדר האוכל של המלון ומתחילים שיחה עם כל מי שדובר עברית או נראה ישראלי...ואנחנו שומעים "שמעתם?? שמעתם?".. מכל עבר...

עד שאני לא אראה את זה קורה אני מפחדת להתרגש... אבל יותר מהכל אני גאה במדינה ובצוות שהביא אותו חזרה הביתה... חוץ מזה מאנחנו גם חוזרים הביתה בשלישי...ואני לא רואה אף אחד מדווח על זה..:) :)

____________________

חוזרים לארץ.. שלושה ימים אחרונים בבנגקוק, נהג המונית שלנו משדה התעופה חובש פאה הזוייה של אלוויס פרסלי ושם לנו מוסיקה ברכב, שנשמעת כאילו  יצאה ישירות ממסיבת כיתה בשנות השמונים.. ואנחנו נקרעים מצחוק באוטו ומריצים צחוקים על הנהג ההזוי שלנו.. והילד המתוק שלנו שואל מה זה פיאה.. ואני ברגע אחד מפסיקה לצחוק ומתקשה להאמין שהצלחתי למנוע ממנו את הידיעה הזו בכלל...ואני והאיש שלי מסתכלים אחד על השני ומחייכים.. נזכרים ללא מילים על מה ולמה הטיול הזה בכלל...

____________________________

הטיול בן השלושה שבועות שלנו נגמר והיה לנו הכי כייף בעולם.. הכל היה מושלם ונעים ואיכותי!!... ואני ממליצה לכל אחת (גם בלי לעבור כימו) לקחת את המשפחה ולנסוע לגן עדן הזה!

בית מתוק בית