רטרוספקטיבה לבמאי אודי אלוני

אם נבודד את יצירות המפתח המאוחרות של אלוני בקולנוע נגלה שמרבית האמירות בסרטיו אינן אלא רעש קיומי, שכוחו הרבה מעבר לאסתטי והמושגים הפילוסופים המופשטים ושזורים ביצירות עמוקים וייחודיים בו זמנית ומצליחים ליצר יצירה בלתי נסלחת

מרלין וניג

20/04/2017


נראה כי שנת 2017 עושה טוב לבמאי אודי אלוני, זכיות בפרסים רבים ברחבי העולם, רכישת סרטו האחרון ״ג׳נקשן 48״ על ידי נטפליקס ומעומדויות כבוד בזו אחר זו, כשהשיא, אחרי שזכה ערב פסח בשני פרסים בפסטיבל איטליה (פרס הקהל בפסטיבל פירנצה שהוא גם פרס למזרח תיכון חדש והפרס השני בפסטיבל וורנה על הסאונדסקרין-פרס חבר השופטים על הישג אמנותי) היא הרטרוספקטיבה שנערכה לכבודו והוקדשה לסרטיו בפריז לרגל צאת הסרט ״ג׳נקשן 48״ להפצה החל מה19 לאפריל (היום) בצרפת. את האירוע כיבד בנוכחותו הפילוסוף אלן באדיו.

כל זה הספיק לי כדי לעצור לרגע מעיסוקיי ולכתוב רטרוספקטיבה מקומית קצרה, לאמן שהסקרנות הלא מתנצלת היא כמעין טבע שני לו והיא זו שנותנת לצופים תדיר את התחושה כי סרטיו הם סרטי מעבדה, העורכים ניסויים בפוליטיקת הזהויות המקומית.

בנוסף, הרצון לכתוב על סרטיו של אלוני, נבע מהחיבור שלי אליו כיוצרת מחד ואילו מאידך, כמבקרת קולנוע, עניינה אותי התחושה שבישראל מעולם לא נוצר קונצנזוס אוהד סביב סרטיו (שאגב, זה סימן טוב מאוד). יצירתו של אלוני נתפסת פעמים רבות כחתרנית מידי, נגועה באג׳נדה שיש הסולדים ממנה, ואם יש אנשים ששמם הוא מעין אות קיין, מושג שקשה לבטלו, שייכות ואפיון מיידי, נדמה כי לשמו של אלוני דבק בעיקשות רבה המאבק הפוליטי, כבנה של אמו שולמית אלוני.

מתוך סרט של אודי אלוני

אבל אם נבודד את יצירות המפתח המאוחרות של אלוני בקולנוע נגלה שמרבית האמירות בסרטיו אינן אלא רעש קיומי, שכוחו הרבה מעבר לאסתטי והמושגים הפילוסופים המופשטים ושזורים ביצירות עמוקים וייחודיים בו זמנית ומצליחים ליצר יצירה בלתי נסלחת, כזו המטלטלת וממשיכה ללוות עם פן חדש שלפתע נגלה לך כצופה.

נעל אדומה אודי אלוני

דבר נוסף, שניתן להצביע עליו ביצירותיו הבולטות, זה חוש הקצב שאלוני ניחן בו. מקומו כיוצר דורש להטוט כלוליין, על מנת לחוש את כל העולמות בו זמנית: העולם מבחוץ והעולם מבפנים, העולם הפלסטיני והעולם הישראלי, העולם היהודי והעולם המוסלמי והנוצרי, העולם היפה והעולם המכוער, העולם הגשמי והעולם הרוחני, העולם המקומי ומקומו הבינלאומי.

אודי אלוני

החוויה של אודי אלוני כתסריטאי וכבמאי, עשירה בצבעים, במושגים ודימויים שלעיתים עשויים להיראות כלא אחידים אבל בעיני, זוהי גם כוונת המשורר, שנדמה כי חווה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כקונפליקט פנימי כפי שמעיד על כך סרטו התיעודי ״מלאך מקומי״ משנת 2002 שנותן הצצה לחיבורים המשונים (שאולי מסקרנים את אלוני יותר מכל), בין גשמי לרוחני באמצעות ווידוי אישי לצד שיחות עם שתי נשים עוצמתיות, פרופ׳ חביב פדיה ואימו שולמית אלוני.

פוסטר אמנות

בשנת 2006 יצר אלוני את ״מחילות״ (בכיכובם של איתי טיראן, מוני מושנוב ואחרים), במשמעות הדו לשונית: מחילות תת קרקעיות, ומחילות-סליחות. ההקבלה בין המושגים מתפרשת בסרט באופן מעורר התפעלות כאשר החוויה הקולנועית הופכת לתיאטרון אבסורד, מצד אחד ואילו מהצד השני היא משגרת אותנו הצופים, בהפוגות למציאות’ לסצנות שהן חלק מהסרט אך מוצגות בשפה כמעט תיעודית. ״מחילות״ העמוס דימויים הוא קולאז מיסטי של תודעה ונדמה כי המרקם הקולנועי שלו היא על גבולות ההזיה.

ביצירותיו אלו וביצירות שהיוו להן המשך ״קשמיר״ (2008) ו״ג׳נקשן 48״ אלוני לוכד יחד מושגים השאולים מריבוי העולמות כמו המשמעות התיאולוגית של הר הבית או כלשונו ״אחרי שכבשה ישראל את ירושלים, הלך גרשום שולם והסתכל בהר הבית. הסתכל, הסתכל, הסתכל ואחרי 5 דקות אמר: “׳טוב אפשר ללכת”.

אדם יורה

הביטוי של ״המקום״ כא-ל מצד אחד וכאדמה מצד שני, מתלבש גם על המטאפורה של הר הזיתים ״רציתי לראות איך המתים רואים את המקדש ומה הם לוחשים לנו בלילות״.

בגלל ריבוי הרבדים בסרטיו או ״השעטנז״ כפי שיכנו זאת אחרים, קל להיתפס לחלקים הפוליטיים כמרכזיים ולייצוג חיילי צה״ל למשל, בסרטיו. אבל הראיה של אלוני אינה באה לצמצם את דימוי החייל, היא מרחיבה אותו גם לשדה הקרב וממשילה את הבור לבית ויש בכך מסר עמוק המנסה לתהות על ההבחנות הכה ברורות ודיכוטומיות המקובלות בעולם. אלוני כאנרכיסט גמור, יוצא לאקסטזה של דמויות וצבעים, כאל הרפתקה ומתוך שליטה ובחירה מספר את סיפוריו הקולנועיים בקול אחר.