הרגע בו הפכתי לטבעונית

הייתי כל כך רוצה להיות מסוגלת לומר כי מתוך הכאב והאובדן הפרטי הזה של האפרוח עם כתם הבלון הבנתי באותו יום כי כל אפרוח הוא עולם שלם, יצור חי ומרגיש שלא מגיע לו להיות כלוא, נדון למוות נוראי וידוע מראש, אבל איני יכולה

שירי רז

19/03/2017


הייתי בת ארבע, אולי חמש, זה היה בקיץ, בחופש הגדול. התעוררתי מוקדם בבוקר בהתרגשות ל-”יום האפרוחים” במשק שלנו, היום בו משאית היתה מגיעה ופורקת ארגזים מלאים באפרוחים אל תוך הלול הענק שהיה בחצר ביתנו. זה היה מחזה עוצר נשימה ומאוד מרגש עבורי כילדה. כל רצפת הלול היתה מתכסה באוקיינוס עצום, פלומתי וצהוב שוקק חיים, ים של ציוצים מחרישי אוזניים. הייתי מאושרת. אהבתי לשוטט בין עשרות אלפי האפרוחים הצהובים, אהבתי להרים, ללטף, ממש אהבתי אותם.

אהבתי אותם אהבה אמיתית, תמימה, של ילדה וקיבלתי בהשלמה שאין לה מילים כי זו אהבה קצרה. ידעתי היטב שבעוד כמה שבועות תבוא משאית נוספת בשעת לילה מאוחרת כדי לרוקן את הלול, לאסוף את כל האפרוחים למקום שלא ישובו ממנו חיים. כך היה תמיד, כך תמיד יהיה.

ידעתי וזה היה הגיוני וטבעי. הידיעה לא העציבה אותי, קיבלתי אותה כמובנת מאליה.

הייתי מבלה שעות בלול, במיוחד בשבועות הראשונים לפני שהפלומה הצהובה היתה הופכת לנוצות לבנות וקשות. במיוחד אהבתי לחפש את אלו השונים, את אלו עם הכתם השחור על הראש, או על הגב, כך הייתי יכולה להעניק להם שמות ולחפש אותם בכל פעם כשהייתי חוזרת ללול.

גם בבוקר ההוא חיפשתי בין ההמון הצהוב את האפרוחים השונים, ואז ראיתי אותו – אפרוח קטנטן עם כתם בצורת בלון על הצוואר מתחת לראש. קראתי לו בני. הוא היה מתוק ומתרפק, נכנס לתוך שרוול החולצה החם, מתחפר ונרדם. ליטפתי אותו שעה ארוכה אבל אז קראה לי אמי לארוחת צהריים. התעצבתי מאוד. חששתי ובצדק, שלא אמצא את האפרוח כשאשוב אחרי האוכל ו”סימנתי” אותו עם “קולר”, גומיית השיער הוורודה שהורדתי מראשי.

שירי רז

קרוב לוודאי שאכלנו שניצל או עוף בתנור באותה ארוחת צהריים, אפרוחים בוגרים בחודש בלבד מאלו שחיכיתי לחזור לשחק איתם בלול. ידעתי זאת, כבת מושב ידעתי היטב כי העוף בצלחת שלי הוא אפרוח, אבל מעולם לא עלתה בי השאלה למה זה כך או האם זה הכרחי, בדיוק כפי שמעולם לא עלה בדעתי לשאול מדוע השמש זורחת או למה השמיים כחולים. זה היה העולם לתוכו גדלתי, הוודאות והנורמה.

נורמה בה היה נראה לי מאוד טבעי ללכת בכל בוקר לשכנה ממול כדי לאסוף ביצים בלול הסוללה הקטן והצר, לפסוע בין עשרות תרנגולות צפופות בכלובים צרים ולא לעצור לרגע כדי לראותן כציפורים כלואות. זו היתה ילדותי. כזו היא ילדות במושב. לכל חבריי היו בעלי חיים בחצר, חלקם חופשיים ומטופחים, חלקם כלואים בהמוניהם בכלובים, נטולי זהות. כך היה מאז ומעולם, ואני מעולם, מעולם לא עצרתי לשאול למה, לשאול מה ההבדל בין הכלבים שרצים חופשי בין החצרות לעגלים המועלים מדי כמה חודשים על המשאיות. מעולם.

חזרתי ללול אחרי לא יותר מחצי שעה ומצאתי את האפרוח עם כתם הבלון על הצוואר שוכב מת. הוא נחנק מגומיית השיער. לקח לי כמה דקות להבין מה קרה. הייתי הלומת יגון. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי אפרוח מת. אפרוחים גוססים ומתים הם חלק משגרת החיים בלול בשר, אבל גופו המת של האפרוח הקטן הזה סדק איזו שכבת הגנה על רגש שאז לא ידעתי לתת לה שם.

הותרתי את האפרוח מאחור ורצתי הביתה ממררת בבכי. לא הורדתי ממנו את הגומייה, בדיעבד אני מאמינה שידעתי שלא ישימו לכך לב, וגם אם כן, שלא יתעכבו איתי מדי על זה, שאין לאפרוח הזה, האינדיבידואל, שום משמעות כפרט יחיד עבור הוריי ושאר העובדים בלול. ידעתי בלי לתת לכך את המחשבה, וודאי לא לנסח אותה לעצמי במילים.

הייתי כל כך רוצה להיות מסוגלת לומר כי מתוך הכאב והאובדן הפרטי הזה של האפרוח עם כתם הבלון הבנתי באותו יום כי כל אפרוח הוא עולם שלם, יצור חי ומרגיש שלא מגיע לו להיות כלוא, נדון למוות נוראי וידוע מראש, אבל איני יכולה. זה יהיה שקר. האמת הנוראה היא שזה לא עלה בדעתי, שלא עשיתי את החיבור והמשכתי לאכול אפרוחים לשלושים שנים נוספות. אבל זו היתה הפעם האחרונה שנתתי לאחד האפרוחים בלול הבשר שם.

עטיפת ספר

חלפו כמעט 30 שנה לפני שהזיכרון הזה הציף אותי והסדק בחומות הרגש שלי נפער מחדש, לפני שהצלחתי לראות עד כמה נורא הזיכרון הזה. זה קרה לי זמן קצר אחרי המעבר לטבעונות. הכל התהפך עבורי, כל ילדותי הפסטורלית נצבעה בצבעי אימה.

לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שראיתי ולא ראיתי, שלא עשיתי את החיבור, שאהבתי אותם והמשכתי לפגוע בהם ולאכול אותם במקביל, שלא ראיתי את האבסורד האכזרי שבאהבת נדונים למוות. לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שכל האנשים סביבי, הקרובים והאהובים עלי ביותר, הטובים והמוסריים מכל בחינה אפשרית אחרת, שותקים לנוכח זוועות נוראות מכפי שניתן להעלות בדמיון.

מלאני ג’וי, בהרצאתה ובספרה “הפרה שבחדר – הפסיכולוגיה של אכילת בשר”, העניקה לי מענה לשאלות הנוקבות הללו בנפשי. הגעתי אל ההרצאה של ג’וי ואחר כך אל הספר כמה חודשים לאחר המעבר שלי לטבעונות, חודשים ארוכים של ייסורי נפש ומצאתי בהם נחמה גדולה, פשר לתחושות, את היכולת להבין מדוע לא עצרתי לשאול את כל אותן שאלות, את היכולת להבין, לא לקבל, אבל להבין את הוריי, את חבריי, את ילדותי. מצאתי בהם פתח לחפש מענה לשאלה כיצד נבנית ונופלת חומת אדישות על לב של ילדה שאהבה אפרוחים עד מוות.

“הפרה שבחדר” והמושג “קרניזם” אותו הוא טובע, הוא ספר מבריק שחושף ומעניק שם למנגנונים החברתיים שמעצבים את מה שנדמה כמובן מאליו, כברירת מחדל, כטבע האדם. זה אינו ספר מאשים מחד, אך גם אינו מעניק מחילה מאידך, כי אם כזה המבקש להצביע על כך שהנורמה שאנו מורגלים בה אינה נתון טבעי אלא אידיאולוגיה אשר מנגנונים של כוח ואינטרסים פועלים כדי להנציחה.

קרניזם הוא שם למשהו שכולנו שותפים לו שלא מכורח, שותפים מבלי שאי פעם עצרנו לבחור. זהו ספר מעורר שאלות, הזמנה לדיון ערכי באחת הסוגיות החברתיות הכי חשובות כיום. זהו ספר המצביע על האנושיות שלנו, הרבה מעבר לבחירה התזונתית וככזה הוא הכרחי לא רק לאוהבי חיות, כי אם לכל אדם בעל חשיבה ביקורתית על קונפורמיזם ובכלל, לכל אדם עם שאיפה כנה לבחירה חופשית.

לרכישת הספר בקמפיין הדסטארט במחיר מוזל הקליקו כאן

** הכותבת היא שירי רז, מטפלת זוגית ואישית ודוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן