הקלטות ראש הממשלה: לא פלילי, אבל כל כך עצוב

אם לא תהיה לנו עיתונות עצמאית, חופשית וחזקה שלנגד עיניה רק טובת הציבור, אפשר יהיה לעשות עלינו מניפולציות אינסופיות ולא תהיה פה דמוקרטיה. זה עד כדי כך קשה

ענת סרגוסטי

09/01/2017


ארנון מוזס ובנימין נתניהו (צילום מסך)

יכול להיות שהשיחה או השיחות שהיו והוקלטו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, לבין המו״ל של ידיעות אחרונות, ארנון מוזס לא יולידו כתב אישום. קרוב לוודאי שאין כאן היבטים משפטיים-פליליים. אבל כששמעתי את הידיעה הזאת הייתי בעיקר עצובה.

עצובה משום שהאירוע הזה סודק כל כך הרבה הנחות יסוד וערכים, משום שהאירוע הזה מערער כל כך הרבה תפיסות ותשתיות. משום שהאירוע הזה מחסל כמעט סופית את שאריות האמון של הציבור במה שנהוג לכנות ״התקשורת״.

גם בלי להיגרר לנוסטלגיה דביקה, אפשר לומר שהתפיסה, לפיה אם משהו כתוב בעיתון סימן שהוא נכון, התערערה באופן אנוש. לא רק משום שמאחורי רוב הידיעות העיתונאיות מונחת אג׳נדה כזאת או אחרת, אלא משום שמאחורי הקלעים, מעבר לאופק הנראה לנו, הקוראים, מתקיים יקום מקביל שמחליט עבורנו מה נדע ומה לא נדע.

זה עצוב משום שלעיתונות יש שני תפקידים מרכזיים, חשובים ומהותיים באופן כמעט קיומי לחיים במדינה חופשית ודמוקרטית. אפשר לומר בלי להפריז ששני התפקידים האלה הם-הם יסודות החיים הדמוקרטיים. התפקיד הראשון הוא העברת אינפורמציה. זוהי האינפורמציה שאנחנו, כאזרחים, צריכים לדעת. אנחנו צריכים לדעת אותה כדי להבין מה קורה סביבנו, כדי להבין אם נבחרי הציבור שלנו פועלים למעננו ולטובתנו, וכדי שבסופו של דבר, פתק ההצבעה שאותו נשלשל לקלפי יהיה מבוסס על ידע ולא על רגשות וגחמות.

התפקיד השני, שהוא לא פחות חשוב, הוא יצירת אותו שוק של דעות, וקיום חופש הביטוי. וככל שהדעות מגוונות יותר, כך השוק חופשי יותר, וככל שהשוק חופשי יותר, כך האינפורמציה שאנחנו, האזרחים, מקבלים, אמינה יותר.

האתוס העיתונאי מבוסס על אמון בין הציבור לבין העיתונאי. הוא מבוסס על אמון לפיו העיתונאי משרת את הציבור ורק את הציבור. לא אישיות פוליטית כזאת או אחרת, לא אינטרס כלכלי כזה או אחר. וככל שהוא משרת אינטרס - ראוי שהאינטרס הזה יהיה מונח בגלוי כדי שנדע.

והאמון הזה נסדק באופן אנוש. נכון, זו אינה הפגיעה הראשונה באמון הזה, אבל ככל שהסדק מתרחב כך קשה יותר לאחות אותו.

הסדק לא נוצר משום שיש כלי תקשורת פרטיים או מסחריים שרוצים להרוויח כסף. למעשה רובם המכריע של כלי התקשורת בעולם הם פרטיים, מסחריים שרוצים להרוויח כסף. אבל כשהרווח נעשה על חשבון האמון, והעצמאות, וההוגנות והאמינות - זו שבירה של כללי המשחק.

אם החומר העיתונאי שאנחנו קוראים מבוסס על אינטרס שניסתר מעינינו, זו שבירה של כללי המשחק.

אם החומר העיתונאי שייחשף לעינינו מבוסס על דיל נסתר כלשהו שנסגר מאחורי גבנו, הרי כל מה שנכתב ונאמר במסגרת הדיל הזה הוא מוטה, חלקי, ומונע מאינטרס שאין דבר בינו לבין השירות לציבור.

אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שכדי להשלים את התמונה הכואבת הזאת, צריך להזכיר שבשוק התקשורת והרעיונות החופשיים נמצא כבר כמה שנים טובות שחקן שכל כללי המשחק שנקבעו לפניו לא רלוונטיים עבורו, שחקן שעם כניסתו למגרש טרף את כל הקלפים ושינה את כללי המשחק באופן כזה שאף אחד מהשחקנים האחרים לא יכול להתחרות בו, בעצם.

ישראל היום, עיתון שמחולק בחינם, שאין לו שום צורך ורצון לעמוד במבחן הקורא. שמגיש לקוראים רק מה שבא לו, שאורז את התוכן העיתונאי בדרך שמתאימה לו, הרס למעשה את שוק התקשורת באופן אנוש. ולכן כמעט כל מה שבא אחר כך הוא תוצאה של המהלך הזה.

ישראל היום וידיעות אחרונות

אפשר לאהוב או לא לאהוב את ידיעות אחרונות. אפשר לחשוב שהוא שיחק באופן הוגן יותר או פחות גם לפני שישראל היום נכנס לזירה - אבל הוא היה עיתון, שהרוויח את עצמו במסגרת כללי משחק ידועים וברורים: חומר עיתונאי שמוגש לציבור וחומר פרסומי שמממן אותו.

ברגע שכללי המשחק שונו - כל חומר עיתונאי חשוד. הוא חשוד כי אולי מסתתר מאחוריו אינטרס עלום שאנחנו לא יודעים מהו, כי אולי לא מספרים לנו את כל האמת, כי אולי לא מספרים לנו בכלל, כי אולי מספרים לנו משהו באופן מסוים כדי לעורר אצלנו כעס, כדי לעורר סימפטיה, כדי להרדים אותנו, כדי לא לגרום לנו לחשוב.

ולכן זה עצוב. כי אם לא תהיה לנו עיתונות עצמאית, חופשית, חזקה שלנגד עיניה תהיה אך ורק טובת הציבור ושירות לציבור - אפשר יהיה לעשות עלינו מניפולציות אינסופיות, לתמרן אותנו, לעשות על גבנו סיבוב. אם לא יהיה מי שיברר עבורנו את הפרטים ויביא לנו את האינפורמציה באופן הוגן והגון, לא תהיה פה דמוקרטיה. זה עד כדי כך קשה.