einat22 - הבלוג של עינת רוספשה

כשהלב בוכה רק אלוקים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה

ערב יום הכיפורים , השעה 17 אור מתהלך בבית ומזכיר לנו כל דקה מה השעה ,ועוד כמה דקות אפשר לרדת למטה עם האופניים. והשעה הגיעה כולנו יורדים למטה ,לבושים יפה ,שמחים ומאושרים . ואז לפתע מגיעה הצביטה הזאת בלב ,זאת שמזכירה לי את השוני , זאת ששורפת לי את כל החדרים בלב . אני מגיעה למטה […]

עינת רוספשה

14/09/2013


ערב יום הכיפורים , השעה 17
אור מתהלך בבית ומזכיר לנו כל דקה מה השעה ,ועוד כמה דקות
אפשר לרדת למטה עם האופניים. והשעה הגיעה כולנו יורדים למטה ,לבושים יפה ,שמחים ומאושרים .

ואז לפתע מגיעה הצביטה הזאת בלב ,זאת שמזכירה לי את השוני , זאת ששורפת לי את כל החדרים בלב .

אני מגיעה למטה , רואה מלא ילדים , ילדים מוכרים מהגינה

( ילדים שאנחנו נפגשים איתם ביום יום ) , ילדים לא מוכרים , ילדים בסביבות הגיל של אור .

הכאב ,והצביטה הזאת באים בגלל שאני רואה אותם כחבורה ,וביחד , וללא הורים.

ואנחנו עוברים ליד בית בשכונה ,וחבורת ילדים קוראת לחבר שלהם מהחלון , אני
מסתכלת על כל החבורה הזאת , ומרגישה את הצביטה הזאת פשוט צובטת אותי .
ישר מסתכלת על החיוך של אור כדי להתחזק ,הוא בטח לא מבין מה אני רוצה ממנו , הוא מאושר כל כך .

ואז אני נזכרת בימי כיפור שעברתי איתם , מצד אחד אומרת תודה ,שנים שלא יצאנו
ביום כיפור בערב , ההינו צריכים לעשות קודם מנוי לאיתוראן ואז אולי לצאת איתם .

התחלנו לעשות סיבובים , ושוב ילדים לבד ,ושוב אני נלחמת עם המחשבות
שלי .

ומתחילה לעשות חשבון נפש עם ה' ,ושואלת אותו האם אני אזכה לרגעים כאלה ? האם
אור יצלח להיות עצמאי ? האם גם לו יקראו מהחלון "אור תרד למטה "?


"וכשהלב
שותק הנשמה זועקת
.
שמע
ישראל אלוקי עכשיו אני לבד

חזק
אותי אלוקי עשה שלא אפחד

הכאב
גדול ואין לאן לברוח


הגענו ליד חבורת ילדים , ופתאום ליעם מנסה להתחבר , אך מתחבר בצורה לא רגילה , והמבטים והצחוקים שלהם פשוט הורסת , ואז אנחנו מגיעים למשמר , מזכירים לו מה להגיד ומה לא.

ולא אשקר זה כל כך קשה , הקטע של הצחוק , הרי הילד שלי כל כך מדהים איך אתם לא רואים את זה ? אתם לא מבינים כמה הוא עבד קשה על הכל , על דברים שאצלכם באים לבד עם הגיל ואצלו לא .שתדעו בשבילי ליעמי פשוט אלוף .

אז למה אתם צוחקים עליו ?הוא בסך הכל מנסה להיות בחברתכם .

ליעם משתלב בבית הספר מדהים , שמקבלים אותו , ואוהבים אותו הילדים .
וליעם לא מבין ולא יודע לעשות את ההבדל בין ילדים של הבית הספר או ילדים מהשכונה ,ואני
לא מצפה ממנו הוא בסך הכל רוצה להיות איתם , רוצה להיות בחברתם .

לסיום הגענו לגינה , ופתאום אני רואה קבוצת הורים , הורים שיושבים להם כחבורה , הילדים שלהם בכלל לא בסביבה ,ואני מסתכלת עליהם ופשוט אפשר להגיד שאני מקנאה , כן קנאה טבעית , מה מותר לי לא ?

והקטע הכי כואב זה שאין לי נושא שיחה איתם וזה ממש לא באשמתם , כי אותם הורים לא יודעים להכיל את החיים שלי ( הם לא יודעים מה המשמעות לגדל ילד מיוחד ) הם יודעים לתת לי את הפרצוף הכי רחמן וכואב . ונושאי שיחה שלהם שונים משלנו , מה אדבר איתם על החופשת קיץ שלא עשיתי , או על אור שהצליח ללמוד משהו, שלנו זה המון , ולהם זה בכלל  מגיע עם הגיל .

וזה כואב , אבל אנני מאשימה אותם , מי שלא חי את זה לרגע אחד לא יבין .

אחרי שעתיים בחוץ , עלינו הביתה , אני ,אורן ,אור ,וליעם , "והצביטה הכואבת"

"בעיני דמעה הלב בוכה בשקט "