שפת-אם בלוג אימהות, תמיכה באימהות - הבלוג של אורטל הופמן-שלם

אהבת אם - איך היא נוצרת?

קבלו חידה: מה המשותף לכל המשפטים הבאים? ומה ההבדל בין המשפט האחרון לשאר המשפטים? "אני אוהבת לאכול במסעדות שף מעולות" "אני אוהבת להאזין למוזיקה טובה" "אני אוהבת לישון עד מאוחר" "אני אוהבת לטוס לחו"ל" "אני אוהבת את בן הזוג שלי" אני אוהבת את הבן שלי" השבוע נשאלתי את השאלה הזאת בווריאציה קצת אחרת ועניתי לפי […]

אורטל הופמן-שלם

26/03/2015


קבלו חידה: מה המשותף לכל המשפטים הבאים? ומה ההבדל בין המשפט האחרון לשאר המשפטים?

  • "אני אוהבת לאכול במסעדות שף מעולות"
  • "אני אוהבת להאזין למוזיקה טובה"
  • "אני אוהבת לישון עד מאוחר"
  • "אני אוהבת לטוס לחו"ל"
  • "אני אוהבת את בן הזוג שלי"
  • אני אוהבת את הבן שלי"

השבוע נשאלתי את השאלה הזאת בווריאציה קצת אחרת ועניתי לפי מיטב הבנתי שהמשותף הוא "אוהבת" כמובן והשוני טמון בכך שהמשפט האחרון מדבר על אהבה אחרת לגמרי. האהבה לילדים שלנו שונה משאר האהבות שלנו באופן התהוותה, בטיבה, בהגדרתה. איך זה עבורכן להגיד לתינוק.ת שלכן שאתן אוהבות אותו/ה לעומת האמירה הזאת להוריכן או לבני הזוג או לחברה טובה? יש הבדל לא?

חשבתי על זה ואני חושבת שהאהבה לתינוק שלי, שלפני כן היה העובר שלי היא אהבה שנבנתה ועודנה נבנית לאורך הדרך, היא לא הייתה שם מאז ומעולם, כלומר- היו רגשות עוצמתיים מאוד מלכתחילה, אבל לא הייתי קוראת להם בהכרח אהבה. הייתי מגדירה אותם כדאגה כנה ואינסופית, כמחויבות אדירה, כאחריות לגורלו, כמוכנות לעשות כל שיידרש כדי שהוא יהיה בטוב, הייתי קוראת לזה חיבור מעבר למילים (כבר כתבתי פה פעם שהייתי משוחחת איתו כשהיה ברחם ומבקשת דברים או מעבירה לו מסרים וזוכה להיענות), רצון לגונן. בעיקר בשלב העוברות כשהוא צמח בתוך גופי ואני דאגתי להזין את עצמי ולשתות ולנוח וללכת לבדיקות ולשמור עליו, היקר הזה, מכל משמר.

כבר בשלב העוברות קרה שם משהו, הרגשות כאילו "נמתחו" לכל הכיוונים ויצאתי ללונה פארק של הרגשות: התרגשות עצומה, כעס אדיר, עצב ודכדוך, שמחה פנימית, מנעד רגשות כה רחב והכל בדציבלים גבוהים במיוחד. כן, גם לי אמרו "הורמונים" אבל אולי לא היו אלה רק הורמונים? או שאולי ההורמונים האלה הייתה להם מטרה: להכין אותי לקראת השלב הבא, שלב ההורות, מבחינה רגשית? כי לאהוב את הילד שלך לא קורה ברגע וגם לא דומה לאהבות קודמות שידעת. האהבה הזאת היא אהבה שעבורי היא מהולה בדאגה ואחריות. אם לדייק , השילוש הקדוש שלי הוא אהבה-מחויבות-אחריות. יצור כלאיים שכזה.

IMG_5662

 

ואז הוא יוצא החוצה אל העולם ואת אוהבת אותו אבל לא מכירה אותו מעבר לעובריותו ועכשיו אתם יוצאים יחד לדרך- להכיר וללמוד לאהוב אחד את השניה. הרבה סיבות יש לאהבה הזאת: כיאה לאימהות הראשונית את מבלה איתו 24/7, מאכילה, מרגיעה, מחתלת, מקלחת, בבקרים ובלילות כמעט ללא הפוגה. יש רגעים שאת כל כך עייפה, מותשת, מתוסכלת ובכל זאת, רובנו לא נעזוב ולא ננטוש את העמדה, זו המשמרת שלנו, פור לייף. ברגעים האלה אני לא בטוחה שזו רק אהבה שנמצאת שם אלא רגש אימהי כביר ועוצמתי שמאותת לנו בגוף, בלב ובראש שאנחנו תפקידנו לדאוג לרווחתו של הצאצא שלנו.

אז איך מתפתחת לה אהבת אם? מה עומד מאחוריה? יש היאמרו שזה בגלל שהילדים שלנו הם בבואה שלנו עצמנו, יש היאמרו שזה בגלל שהילדים שלנו "שייכים" אלינו (אני מעדיפה משויכים),  אולי גם בגלל שהם חלק מגופנו - צמחו בתוך גופנו ויצאו ממנו, אולי כי הם יהיו אלה שימשיכו אותנו, אולי בגלל שאנחנו מודעים לכך שהם לא בחרו לבוא לכאן ושאנחנו בחרנו עבורם, אולי בגלל שהם מסמלים עבורנו את התום והתקווה? מבחינה אבולוציונית טוענים שהאהבה התפתחה מההנקה הכוללת בתוכה מגע, חום והגנה מפני טורפים, או אולי זו העובדה שתינוקות הם יצורים מתוקים עם תווי פנים עגולים וחמודים שנועדו לכך שנאהב אותם ולא נרצה לעזוב, כן, יש כל מיני הסברים אפשריים וכל כך הרבה גלום בקשר הזה.

יש רגעים שאני מסתכלת על הכל מהצד: החיים השתנו ללא היכר, סדרי העדיפויות התהפכו, ההבנה שהחיים הקודמים לא יהיו עוד כשהיו ובכל זאת - מה גורם לי להמשיך להעניק לאדם את אהבתי וכוחותיי? מה גורם לי להביט בו בעיניים אוהבות? להתפעל מכל דבר חדש שהוא עושה? להביט בעיניים האלה שלו ולראות בהן את כל התום והיופי של העולם? נראה לי שההבנה שהוא שלי/ ממני/קשור בי/ מייצרת כוח מניע חזק מאוד, וגם העובדה שאף פעם לא הכרתי אף אחד כל כך טוב מרגע היוולדו: ההתמסרות האימהית (זו שוויניקוט קורא לה "מחלה בריאה" - התקופה שהאם עסוקה אך ורק בתינוקה) הביאה אותי לכך שאני ה"מומחית לענייני אדם" - אני זו שמבינה מה כל ניד עפעף שלו אומר ומה כל טון של בכי מסמן, ומה שמעצים את הכל זה שגם הוא מכיר אותי היטב (היחיד שהיה שם בתוך הגוף שלי וראה איך אני נראית גם מבפנים) ומזהה בצלילי קולי ובאופי מגעי כמה סבלנות יש לי וכמה אני נינוחה או לא.

IMG_6669

חידת האהבה ההורית בכלל והאמהית בפרט מעניינת במיוחד משום שהיא הבסיס לאהבה בכלל.

זה המקום לציין שכמובן ישנם רגעים של חולשה ותסכול וייאוש  ולא הכל ורוד עם לבבות, גם רגשות אלה לגיטימיים וגם הם חלק מהחוויה האימהית ואני אכתוב עליהם בהמשך כדי שהתמונה תהיה שלמה.

ובינתיים למי יש רעיון למילה אחרת שתתאר אהבה לילדינו? הרי לא הגיוני שנגיד "אני אוהבת ספגטי" ו"אני אוהבת את התינוק שלי" עם אותה מילה... אשמח לשמוע על החוויה שלכן.

מוזמנות לבקר אותי בפייסבוק וכמובן לעשות שיתוף אם אהבתן.

ובונוס לסיום, השיר "וכו' וכו'" של דליה רביקוביץ' לבנה עידו

מַה זֹּאת אַהֲבָה? שָׁאַלְתִּי אֶת עִדּוֹ
וְהוּא זָרַק בִּי מַבָּט מְצֻדָּד
וְאָמַר לִי בְּזַעַף אוֹ בְּחֶמְלָה:
אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת עֲדַיִן
כְּבָר לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם.
ואָז אָמַרְתִּי לוֹ בְּלִי זַעַף וּבְלִי חֶמְלָה
אֲבָל בְּמַבָּט מְצוֹדֵד וּמְעַט מְשָׁעֳשָׁע
אֲנִי יוֹדַעַת מַה זֹּאת אַהֲבָה
בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לִבְדֹּק אֶת כֹּשֶר הַבִּטּוּי שֶׁלְּךָ
וְכֹשֶר הַהַבָּעָה שֶׁלְּךָ בְּעִבְרִית,
וְגַם רָצִיתִי טִפַּת זַעַם וְחֶמְלָה
כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַמֶּתַח,
שֶׁלֹּא נַתְחִיל לְשַׁעֲמֵם זֶה אֶת זוֹ
וְלֹא נָרִיב וְאַחַר-כָּךְ נִתְנַצֵּל,
זֶה אוֹכֵל אוֹתִי,
אֲנִי יוֹדַעַת מַה זֹּאת אַהֲבָה.
לְמָשָׁל, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.