קרצינומה אהובתי - הבלוג של מיכל

דורית

שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה... מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש... אוכל טוב, אווירה טובה חברים טובים... כייף.. 22:30 אני מתקלחת וכשאני יוצאת אני רואה שיחות חסרות עם קשר ברור.. […]

מיכל

28/08/2011


שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה... מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש... אוכל טוב, אווירה טובה חברים טובים... כייף..

22:30 אני מתקלחת וכשאני יוצאת אני רואה שיחות חסרות עם קשר ברור.. כמה בנות מהקבוצה של "גם אני חליתי בסרטן שד" בפייסבוק חיפשו אותי... הבנתי שמשהו לא טוב קרה ואיזה עשר דקות הסתכלתי על הטלפון ופחדתי להתקשר.. אולי אם אני לא אתקשר מה שזה לא יהיה לא קרה... ואולי בכלל משהו טוב קרה??... מחליטה להתקשר

דורית גרינפלד חברה מהקבוצה שנסעה איתי גם ללונדון וגם היתה איתי בקבוצת האומנות נפטרה...דורית חלתה לפני כמה שנים והחלימה והמחלה חזרה לה היא נלחמה כמו אריה והיתה כזו אופטימית ושמחה תמיד... יש לה שלוש בנות יפייפיות עליהן היא לא הפסיקה לדבר.. בחורה מדהימה וחיוביות כל כך שפשוט לא האמנתי שזה יכול לקרות לה.. הרי היא אופטימית וחיובית...

וניתקתי את השיחה והגברתי את הטלוויזיה חזק וניסיתי לא לחשוב עליה.. לא לחשוב עלי.. להתרכז בתוכנית והרגשות היו חזקות מידי והסכרים נפרצו.....

נזכרתי איך היא הסתובבה בלונדון עם עניים נוצצות מתרגשת מכל מתנה שהיא רכשה לבנות שלה, היא קנתה כל כך הרבה שהינו חייבים לנסוע יחד לאיזה שוק לקנות מזוודה, היה לה איזה "יוווו...." כזה שהיא היתה אומרת בהתפעלות מדברים שהיא ראתה ודיבור חלש כזה ורומנטי כשהיא דיברה על משה בעלה באהבה...

נכון, מוות הוא חלק מהעניין ונכון שהיא לא במצבי..ונכון ששמעתי כבר על עוד בנות שנפטרו אבל היא היתה דורית.. והכרתי אותה ועכשיו בפייסבוק שלה הבת שלה כותבות הודעות....מטלטל...

ופתאום כל החברויות האלו, והקבוצות הוירטואליות שכל כך עוזרות ביום יום מקבלות צבע אחר... צבע של פחד.. שאולי אסור לי להקשר, אסור לי להתקרב יותר מידי...אסור לי לקרא ואסור לי להתחבר... רק שלא להכאיב לי..

ואולי זה לא נכון... זה קצת כמו לשים פיאה ולהתחבא כאילו לא קרה כלום... קרה!... וזה מפחיד.. וזה יכול לקרות גם לי.. נכון.. ואולי אולי אם אני ממש אסתכל למוות בלבן של העין הוא ימצמץ קודם ואני אנצח.

באחת הפגישות עם הפסיכולוגית היא שאלה אותי מה הכי מפחיד אותי.. "למות" עניתי לה.. ואז היא הקשתה.. "מה בדיוק מפחיד אותך בלמות.."....ואני: "אני לא יודעת... לא להיות.. שאני לא ההיה..." אז היא ענתה לי... "ולמה זה מפחיד אותך.. את כבר לא תהיה.."...

והנה דורית כבר איננה והשאירה אחריה חור ענקי ועצוב של בני משפחה וחברים אוהבים... אבל החיים ממשיכים.. ואף אחד לא דיבר על זה בחדשות ואף אחד לא צעק את זה ברחוב, כאילו שהיא לא היתה עולם ומלאו למספר עצום של אנשים... ואולי צריך לעשות ערוץ טלוויזיה שעושה תוכניות על אנשים שמתו... שהמשפחה תרגיש שיודעים עליהם שעוד אנשים יכירו אותך וקולם ישמע...

כי אני בטוחה שהבנות שלה עכשיו מרגישות שיש את כל העולם... ויש אותן שאיבדו אמא...

ונורא בא לי לכתוב עוד פוסט שמח ועליז שמספר כמה טוב לי עכשיו... אבל יש גם ימים כאלו.. ויש גם רגעים של חרדה שהיא לא חרדה רגילה כמו זו שתופסת לך את הבטן בשניה שאת רואה שהילד עומד ליפול... זה אחת כזו שיושבת עמוק עמוק ומושכת מהבטן פנימה.. חרדה קיומית אמיתית.. (משהו שקשה מאוד להסביר אותו למי שלא חווה אותו)...

ורגעים כאלו אמיתיים פתאום מציפים את החרדה לגרון וטעמה מורגש ממש.. והוא חמוץ ומכאיב ומשתק.

למען הנפש, העוד לא לגמרי חזקה שלי, אני לא אגיע ללוויה היום.. אז מפה אני שולחת לבנות שלה אהבה וחיבוק חזק.. אני בטוחה שהיא שומרת עליהם חזק מלמעלה ובטח כבר עושה חברים..!

מתגעגעת מיכל