ד"ש מלילך הספרנית - הבלוג של ספריית כבר תבור

הצבע השמיני/שלומית כהן אסיף - שירים שנוגעים בילדים

הביקור השבועי של כיתה ד' הזכיר לי עד כמה העבודה שלנו, עם הגילאים הצעירים, היא חשובה לא רק לעידוד קריאה אלא להרחבת אופקים, לאפשר לנו להשתמש במילה הכתובה כדי לפתוח שיח עם הילדים עד הדברים החשובים באמת.

ספריית כבר תבור

23/11/2018


"מה שירים עכשיו, מה אנחנו ילדים בגן?", זו הייתה התגובה הראשונה של חלק מתלמידי כיתה ד', המבקרים בספרייה כל יום שישי. דברנו קצת על שירה, מה זה שירה ובכלל ששירה היא לא רק "פיל פילון אפו ארוך" אלא דרך להעביר רגשות, תחושות ומסרים בצורה קצת שונה ויצאנו לדרך.

אני מקריאה להם מהשירים הנפלאים של שלומית כהן-אסיף מתוך הספר "הצבע השמיני" הספר יצא במהדורה ראשונה ב2014 דרך צלטנר בית מלאכה לספרים ובמהדורה מיוחדת לספריית פיג'מה בשנת  2018, מלווה באיורים מקסימים של ענבל לייטנר, את הספר קיבלה ביתי בת החמש כחלק מפרויקט ספרים מקסים שנקרא "ספריית פיג'מה", אך כשהקראתי לה את השירים בספר, שלושה כל ערב לפני השינה, מצאתי את עצמי מנהלת שיחות עומק מדהימות על השירים, אך לא איתה אלא דווקא עם אחיה הגדול, זה היה הרגע שהבנתי שאני מחזיקה בידי אוצר.  

שבוע ראשון התחלנו דווקא את השיר האחרון בספר, שמופיע בסוף אחרי "דף המשוררת", השיר נקרא "דף לבן, מה תהיה". ממנו יצאנו לשיחה עם דפים לבנים, הפוטנציאל הגלום בהם, על העובדה שכל בוקר כשאנו קמים אנו קמים עם דף ריק ולנו יש את הכוח להחליט איך הדף שלנו יראה בסוף היום ואת דף האתמול אנו משאירים מאחור.

השבוע, הקראתי את אחד השירים החזקים בעיני בספר:

מסננת כזאת\ שלומית כהן- אסיף

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַפֶּה
שֶׁאֵדַע מַה לּוֹמַר,
מָה אָסוּר וּמַה מֻּתָּר.
שֶׁאַגִּיד מִלָּה מְנֻמֶּסֶת וְיָפָה,
שֶׁאֶבְלַע מִלָּה חֲצוּפָה.

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַלֵּב
שֶׁתֹּאמַר אֵיזֶה חָבֵר לִבְחֹר
וְעַל מִי לְוַתֵּר,
אֶת מִי לֶאֱהֹב פָּחוֹת
וְאֶת מִי יוֹתֵר.

בַּלַּיְלָה, בְּלִי מְסַנֶּנֶת,
אֶת עֵינַי אֲנִי עוֹצֵם,
בְּלִי אָסוּר, בְּלִי מֻתָּר
חֲלוֹם קָטָן חוֹלֵם.

מתוך "הצבע השמיני", ספרה של המשוררת שלומית כהן אסיף בהוצאת צלטנר.

אחרי קריאת השיר התפתח שיח קסום, ילד אחד אמר שזה לא טוב מסננת, זה גורם לנו לצבור דברים בבטן ולהפוך אותנו לחולים הוא הציע באותו הרגע לשמור בפה ואז ללכת לחדר לבד ולצעוק ולקלל, ילדה אחרת שיתפה שכשהיא רבה עם חברה בבית היא יורדת למטבח ואוכל משהו קטן מתוק להרגיע את הכעס ומשם בכלל המשכנו לשיחה על תזונה נכונה. ילד האחר הדגים לנו מה קורה כשאתה לא רוצה לשים מסננת ודיבר בחוסר כבוד לחברת כיתה שקיבלה את זכות הדיבור. אני שיתפתי את הילדים על כך שבבית שלי יש עמוד אגרוף ואם דברים מצטברים אנחנו לוקחים את הכעס ובכלל הופכים אותו למשחק, מחנכת הכיתה גילתה לילדים שגם היא כותבת שירה ומה המשמעות של שירה בחייה.

לאחר מכן, הם התחלקו לקבוצות ופנו אל עגלת משחקי הקופסא והשאלת ספרים לשבת. אין לי את המילים לתאר עד כמה ביקור שכזה מילא אותי באנרגיות לשבת, הזכיר לי עד כמה העבודה שלנו עם הגילאים הצעירים היא חשובה, לא רק לעידוד קריאה אלא להרחבת אופקים, לאפשר לנו לפתוח שיח עם הילדים עד הדברים החשובים באמת.

מסננת שכזו