אוטוטו ארבעים ושש - הבלוג של riks

ואז, כשלחברות נפש שלך נמאס לשמוע אותך, הן שולחות אותך.לפסיכולוג/סקסולוג/טיפול זוגי/רייקי/רפלקסולוגיה/אבנים חמות.....

אז למה שלא תלכו לטיפול זוגי"? היא שואלת, לוקחת שלוק מההפוך חזק אש שלה, סימני הקפה נשארים על שיניה. "לי יש פרצוף לטיפול זוגי" אני עונה בכעס, לוקחת שלוק מההפוך חלש, דל, אנמי, חסר אישיות שלי, ומקווה שלא נשארו גם לי סימנים חומים על השיניים. זה הכל בגלל הפלאק הזה, כשמתבגרים הוא הולך כמו עוד כל מיני דברים, ואז […]

riks

19/07/2012


אז למה שלא תלכו לטיפול זוגי"? היא שואלת, לוקחת שלוק מההפוך חזק אש שלה, סימני הקפה נשארים על שיניה. "לי יש פרצוף לטיפול זוגי" אני עונה בכעס, לוקחת שלוק מההפוך חלש, דל, אנמי, חסר אישיות שלי, ומקווה שלא נשארו גם לי סימנים חומים על השיניים. זה הכל בגלל הפלאק הזה, כשמתבגרים הוא הולך כמו עוד כל מיני דברים, ואז הכל נדבק, הלא כשאת בת עשרים את כמו טפלון, כלום לא נדבק אלייך (רק בנים)....

טיפול זוגי זה המסמר האחרון בארון הזוגיות, אני אומרת, נאבקת מאבקי על עם עצמי שלא להזמין קרואסון שוקולד. אני לפני מחזור, ואלה הימים שמומלץ בחום, למלא את הפה בכל מיני מתוקים בכלל, ובורקסים בפרט, רק לא להשאיר אותו ריק, ואז לאפשר לו לומר דברים איומים, ופוגעניים, לסביבה בכלל, ולקרובה בפרט.

אני קוראת למלצרית עם החצ'קונים (מי מעסיק מלצריות עם חצ'קונים, חוץ מ במקדונלדס) ומזמינה קרואסון שוקולד, והרבה קצפת על יד. החצ'קונית מסתכלת עלי מופתעת. "קצפת, את בטוחה"? היא שואלת. "בטוחה כמו שלא
הייתי בטוחה בכלום בחיים האלה". אני עונה. מסיטה מבטי הצידה ממנה, לא רוצה להרוס לי את התיאבון.

"גלי ויובל היו בטיפול אצל מישהי שהצילה להם את הנישואים", ממשיכה חברתי חומת השיניים לשבת עלי. אני דוחסת כף ענקית של קצפת, שהחצקונית הניחה לפני, "אני מעדיפה להוציא את הכסף הזה על נעליים, גינס, חצאית, שמלה, סמים, מכונית, אביזרי מין, נשק, מאשר על מישהי זרה, שתקשיב לי בחצי אוזן, ובאוזן השניה תביט על השעון.

פעם לפני הרבה הרבה שנים, שהגדולה היתה קטנה ואני הייתי צעירה שעוד כלום לא נדבק לה לשיניים, הלכנו הוא ואני לאיזו פסיכואנליטיקאית ילדים, לטפל בבעיה של הקקי של הקטנה, שסירב לצאת. ולנו לקח שנה שלמה והרבה בכי, תסכול וסבל כדי להבין שהבעיה היא פסיכולוגית נפשית, של הקטנה לא שלנו חלילה, אנחנו בסדר גמור. אצלנו הנפש, ברוך השם יום יום. תודה ששאלתם.

ישבנו שם בבייסמנט הקודר של הפסיכו, כשמעלינו מתנוססת הווילה המפוארת שלה, ודיברנו על הקקי של הקטנה, הפסיכו ישבה וכתבה כל הגה שיצא לנו מהפה. לא פספסה כלום, גם לא את הפיהוקים שלו, ומבטי הרצח שלי על הפיהוקים (מה אתה מפהק עכשיו מה???).  "מתי זה התחיל" היא שאלה והרימה מבטה אלינו מהמחברת, "עברתם אולי איזה משבר?", היא נועצת בי מבט, כאילו אני האחראית הבלעדית על המשברים שלנו.

"לא!!!", שיקרנו מייד שנינו, מדחיקים עמוק, עמוק. את רעידת האדמה שהיתה בינינו כשרק נולדה. "בפעם הבאה", הפסיכו אומרת, "אני רוצה לפגוש בילדה".

המפהק נשאר בבית, אני דחסתי את המועקות, החרדות, ורגשות האשם שלי, בתוך תיק קטנטן, ם קוף מטופש תלוי ממנו, ולילדה ארזתי את בעיית הנפש שלה, בתוך תיק גב של ה"טלטאביז".

הפסיכו ביקשה שהילדה תצייר לה ציור, הניחה מולה צבעים ודפים. הילדה היססה רגע, ואז כאחוזת אמוק התחילה לצייר, פרצופים, ועוד פרצופים, אין ספור של פרצופים, ולכולם ציירה עיניים, שאותן היא ניקבה בחוד העיפרון. ניקבה, וניקבה, ושוב, "די ילדה, די תפסיקי!!", רציתי

לצעוק, "כולה קקי, מה לאמאשלך".....במקום זה אני מחייכת, מתנצלת לפסיכו שלא מזכה אותי אפילו במבט, רק רושמת ורושמת.

אפשר לחשוב, הלא לכל הילדים כמעט יש בעיות עם הקקי שלהם, וגם למבוגרים. קקי זו בעיה, ואני בטוחה שגם לך, כן לך, את, את, אל תסתכלי לצדדים. את שכותבת כל הזמן, עם הפרצוף הזה. כמה זמן ישבת בשירותים היום בבוקר, כמה מיץ שזיפים שתית בלילה לפני השינה הא?

הקטנה לוקחת את כל הבובות והחיות מהפלסטיק, ומשליכה אותן אל תוך מוסך של לגו. וסוגרת עליהם בכח את הדלת. סוגרת, וסוגרת, וסוגרת. ואני כל כך עייפה, ורק רוצה לשים ראש על הספה מאחורי (פסיכואנליטיקאית, להם תמיד יש ספות) לעצום עיניים ולעוף, לא חשוב לאן, רק לא כאן.

ובסופן של עוד כמה פגישות, הרבה פיהוקים, מעט קקי, וים של כסף. ישבה מולנו הפסיכו לשיחת סיכום: "לא צריך לפחד מהקקי", היא אמרה, צריך לדבר עליו עם הילדה. להיות פתוח וגלוי, היא צריכה ללמוד לאהוב את הקקי שלה, ואז להיפרד ממנו.

נכנסנו למכונית. הוא ואני בשתיקה, וברמזור הסתכלנו אחד על השנייה ופרצנו בצחוק כמו שמזמן לא צחקנו, ושאצלי כמו תמיד התחלף לבכי.