פמיניזם, לא כי צריך, אלא כי אפשר

נשים כבר מזמן לא שורפות חזיות, אך לשיח הפמיניסטי פנים רבות, חלקן פרובוקטיביות, חלקן לא. יש מי שנתלה על דפוס מסוים של פמיניזם בכדי ללעוג למאבק הענייני כולו

ח''כ ד''ר עליזה לביא

15/09/2016


"פמיניסטיות אינן נולדות, הן נעשות כאלה. אף אחת לא מאמצת פוליטיקה פמיניסטית רק משום שנפלה בחלקה הזכות להיוולד נקבה. גם את האמונה בפוליטיקה פמיניסטית רוכשים באמצעות בחירה ופעולה". דבריה המדויקים של החוקרת  וההוגה הפמיניסטית בל הוקס מיטיבות להמחיש את טיבה ושורשיה של תופעה שנעה לאורך השנים בין תהילה עולם ובין תחושות של בוז וסלידה.

בל הוקס (צילום: אלכס לוזופון)

הפמיניזם עבר כברת דרך ארוכה ורבת מהמורות  מאז נולדה התנועה לשחרור נשים אי אז במאה ה-19. אם בימיה הראשונים של ההתעוררות החברתית התרכז המאבק בזכויות אזרחיות וחירויות בסיסיות דוגמת הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחינוך והזכות לרבייה, הרי שכיום לרבות ורבים הדברים הללו ברורים מאליהם. עובדה זו משליכה גם על אופיו של המאבק, ותפיסתו בחברה. בעוד שאפליה מעוגנת בחוק הפכה רווחת פחות ופחות (אף שקיימת), אפליה המושרשת במוסדות, בארגונים ובעיקר בדפוסי חשיבה ובשיח, שרירה וקיימת.

באלו, מטבע הדברים, לאדם מן השורה קצת קשה יותר להבחין, לא כל שכן להזדהות ולהיאבק. זו גם לעיתים הסיבה שיש הסוברים כי הפמיניזם אינו רלוונטי עוד, שכן נשים (בתרבויות מערביות) כבר מצביעות, עובדות, נוהגות, מיוצגות במוסדות השלטון, האקדמיה והמשפט. ואם כך הדבר, עולה השאלה מדוע ממשיכות אותן פמיניסטיות להציף את השיח המייגע על אפליה מגדרית? קצוות השיח נעים בין אלו הרואים בפמיניזם כמאבק שסיים את תפקידו ההיסטורי וצריך לפנות מקומו אחר כבוד, ועד אלו הרואים בנאבקות חבורה של נשים טרחניות, ממורמרות, קיצוניות ואף מכנים את התופעה כ'ג'יהאד פמיניסטי'. אבל האמת הפשוטה היא שאי השוויון עדיין נוכח, ובגדול, וכמוהו גם המאבק.

עד לפני ארבע שנים, בימיי כמרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן בקורס העוסק ב"מגדר ותקשורת המונים", נוכחתי בכל פתיחת שנה מחדש ברתיעה של הסטודנטיות מלתייג עצמן תחת קטגוריה זו בתחילת השנה, ובהתפכחות והדחף לשינוי שנוצר לאורך השנה. ההבנה, ההתנסות ובעיקר הראייה הביקורתית שהתפתחה פיזרה את אבק הטשטוש והספקנות כלפי הריבוד החברתי שהתקבע.

התופעה של רתיעה מהפמיניזם והמחשבה שמדובר בנושא שאבד עליו הקלח אינה מקרית. נשים צעירות ברובן הן פרי תוצר של מערכת שוויונית יותר מבעבר. הן זוכות לתמיכה ולעידוד בבית, בבית הספר, בתנועות הנוער, ובישראל הן מגיעות למערכת צבאית שבה כבר 92 אחוז מהמסלולים פתוחים בפניהן. המפגש הבא שלהן הוא עם עולם ההשכלה הגבוהה, שהפערים בו לרוב אינם גלויים לעיניו של הסטודנט (אף שככל שמטפסים בהיררכיית הדרגות מגלים את הפער במספר המרצות הבכירות והפרופסוריות מן  המניין).

המרוץ הלא שוויוני בין המינים (צילום: שאטרסטוק)

אולם הפערים המשמעותיים מתגלים בשלב מאוחר יותר, כאשר מגיעות אותן צעירות לעולם העבודה, או אז נחשפת בפניהן המערכת הלא שוויונית במלוא כיעורה. רק אז מגלות האימהות הצעירות את המאבק היומיומי בין קריירה למשפחה. אז הן מגלות שנטייתן להרות ולהביא ילד אינה תופעה אהודה במיוחד בקרב מעסיקים. רק אז הן נחשפות לכך שעובדת היותן משכילות יותר, אינה משליכה על ייצוגן בתפקידי מפתח. רק אז מגלות הנשים הצעירות פערי שכר מהם. אלו שיפלסו דרכן למסדרונות השלטון, יופתעו אולי לגלות מספר שיא של חברות כנסת כיום, אלא שמקור גאוותנו נוסק עד לכדי רבע מסך הנבחרים ולא יותר. סביב שולחן הממשלה, הן יגלו 3 נשים, שהן פחות מ-15% ממספר השרים. הפער הזה בין עולם התיאוריה לעולם המעשה הוא קשה מנשוא, אבל בשלב הזה של החיים אותן נשים לא פעם כבר טרודות מדי בשגרת חייהן העמוסה מכדי להתקומם.

נוסף על התהליך המתואר, הפמיניזם גם סובל מיחסי ציבור גרועים. המונח "פמיניזם" הפך בפורומים שונים לכינוי גנאי המתקשר אסוציאטיבית עם אישה זועפת, צעקנית וממורמרת. זאת ועוד, בדמיונם של רבים מתקשר המונח עם שריפת חזיות ומאבקים אלימים. הסיבה לכך היא שהמהפכה הפמיניסטית בתחילת דרכה באמת התנהלה בצורה של מאבק רועש ומוחצן (בדומה לדרכן של מהפכות אפקטיביות רבות). כיום נשים כבר מזמן לא שורפות חזיות, אך גם כיום לשיח הפמיניסטי כידוע פנים רבות, חלקן פרובוקטיביות, חלקן לא, לחלקן אני מתחברת יותר, לחלקן פחות, אולם ברור כי יש מי שנתלה על דפוס מסוים של הפמיניזם בכדי להפוך את המאבק הענייני כולו, למושא לעג וזלזול.

לכך יש להוסיף את ריבוי הפעילות בתוך השדה הפמיניסטי. בספרם "רב תרבותיות מהי"?, מנתחים הפרופסורים יוסי יונה (כיום ח"כ) ויהודה שנהב את הפוליטיקה של השונות בישראל. בהתייחסם לרב-תרבותיות ולפמיניזם מצביעים שני החוקרים על הקושי בגיבוש עמדה חד-משמעית באשר להגדרת סדר היום הפמיניסטי. בספרם הם טוענים, כי "ניגוד האינטרסים הקיים בין נשים ממעמדות שונים ומקבוצות תרבותיות שונות וכן חוסר יכולתן להגיע להסכמה עקרונית" הם הגורמים המשפיעים על חולשת המאבק. ולכך יש להוסיף, כי הזהות הפמיניסטית כפופה בין השאר לזהות הפוליטית ובשעת קונפליקט הזהות הפוליטית מאפילה על הזהות הפמיניסטית.

ח"כ ד"ר עליזה לביא (צילום: מרים צחי)

מציאות זאת ויחסי הציבור השליליים גורמים לכך שגם נשים שנטייתן הראשונית היא להיות חלק מהמאבק, מעדיפות שלא לתת לפמיניזם לפרוץ מתוכן כיוון שהן מרגישות שנשיותן ותדמיתן עלולה להיפגע בדרך זו או אחרת.

אז מה עלינו לעשות? אפשר בהחלט כי הגיעה העת לעצב מחדש כמה מקווי דמותו של הפמיניזם. להזכיר לנשים שהן יכולות להיות גם פמיניסטיות וגם נשיות, גם יפות ומטופחות, וגם עוצמתיות, עומדות על שלהן וחולמות בגדול.

ובצד כל אלו, עלינו לזכור כי כל אישה נוצרת בתוכה פמיניזם פרטי שלה, הנגזר מן החוויות שעיצבו את סיפור חייה, וכן מהרקע התרבותי, הגאוגרפי והכלכלי שלה. על כן, אני סבורה כי את הפמיניזם אין צורך למשטר, לכוון ולכבול בתוך הגדרות סדורות, אלא רק להסכים בגדול על מסגרת הרקע בתוכה הוא מתנהל: מאבק שמכיר בשוני (היפהפה) שבין נשים וגברים, שמכיר ברצונות שונים ומגוונים הטמונים בכל אישה ואשה, ומדגיש בעיקרו חתירה לשוויון באספקט מרכזי אחד: בחירה. הבחירה של כל אחת ואחת, אם רוצה בכך, להיות מיוצגת, משתכרת, מנהלת, ומשתתפת בכל ענף וענף ללא פערים וללא חסמים, כמו גם הכרה בלגיטימיות הבחירה של הישארות בבית, התמסרות לגידול הילדים או לכל מלאכה אחרת.

מטרתו של הפמיניזם היא לא להחליט עבור נשים מה הן צריכות לעשות, אלא לאפשר להן את החופש לבחור מה הן באמת רוצות לעשות, ולעמוד על המשמר כל הזמן, כדי לוודא שלא מגבילים את אותו החופש, בשום תירוץ ומשום צד.