reutho - הבלוג של Misstingel

תהיי יפה ותתאמצי

אחרי שנים של מאבק ביופי, היום, בגיל 27 אני נראית הכי טוב שנראיתי מעולם. ניצחתי את השיטה, דפקתי את המערכת. או שבעצם היא זו שדפקה אותי?

Misstingel

03/03/2014


לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה.

לא הייתי ילדה יפה. קודם כל הייתי שמנה, בסטנדרטים הקשוחים של עולמנו זה לפחות מינוס עשר נקודות זכות. בגיל 9 כשקיבלתי את המשקפיים הראשונים, בחרתי משום מה את אלה שהכי דומות למשקפיים של מדען גרעין סובייטי, ונראיתי בהתאם (אם כי מדען גרעין אוזבקי יתאים יותר לפלטת הצבעים שלי).

לא הייתי מתבגרת יפה. בערך בגיל 14 זכיתי בכל קופת הכיעור הקלאסית- גשר, משקפיים ו20 ק"ג עודפים, ואם לא דיי בזה הקפדתי על מלתחה מכוערת להפליא שכללה מכנסי פדלפון בצבעים זוהרים מ"ציפי" וחולצות גזורות מעוותות ציצים של קורט קוביין.

לא חשבתי שאני יפה, וגם לא התיימרתי לנסות. המשכתי להיות מצחיקה וטובה בהיסטוריה.

כשאחותי התחתנה הרכבתי עדשות לראשונה בחיי. זה היה שינוי מרענן, פתאום הרגשתי שאני יכולה להשתפר, שאני יכולה להתאפר, שאני יכולה להראות קצת, קצת יותר טוב. ואז התחלתי להרגיש מכוערת. כשאני בלי עדשות אני מכוערת. כשאני מחייכת עם גשר- אני מכוערת. כשמדליקים את האור אני שמנה ולפיכך- מכוערת.

הימים ימי הצ'ט האנונימי של נענע, החירות המוחלטת להמציא לעצמך את המראה שתמיד חלמת עליו- אני רזה, 1.70, יש לי עיניים ירוקות ושיער חום חלק (לפחות בשיער דבקתי). אותיות שכותבות פנטזיות של יופי. הרגשתי אפילו יותר מכוערת ממקודם.

הורידו לי את הגשר, וטעות מנהלתית הביאה אותי לרדת קצת במשקל ושוב הרגשתי יפה, רק כדי להרגיש מכוערת מיד כשהעליתי הכל בחזרה, מיד כשקמתי בבוקר עם משקפיים, מיד כששטפתי את הפנים מהאיפור. מיד כשהרגשתי שהגבות שלי לא מסודרות (והן היו מסודרות מכוער להפליא).

בגיל 17, הכרתי את הגבר הראשון בחיי, הוא אמר לי שאני יפה ואני לא הבנתי על מה הוא מקשקש. אני לא יפה. יש לי רק ציצים יפים, ופה ג'ורה ואולי בזווית מסוימת בתאורת דמדומים אני יכולה להיראות נחמדת. אבל יפה?! לא עשיתי גבות כבר חודשיים.

כשהייתי בצבא, הרגשתי מכוערת. זה דיי קל כשאת לובשת מדים וקוקו. אבל בסופי שבוע, שיוצאים למסיבות ב"לכת" כי חייב, הרגשתי שאני צריכה לנסות לפחות, להיות יפה. שמונת הקילוגרמים שצה"ל תרם לי לא גרמו לי להרגיש שהצלחתי מי יודע מה במשימה.

אחרי הצבא, כשאני מקפידה תדיר על תחזוקת גבות שפם שוטפת, מתלבשת כראוי ואפילו מואילה בטובי להסתרק מידי פעם, הרגשתי שפיצחתי את השיטה. אני סוף סוף קצת יפה. יפה ושמנה.

כבר בשלב מוקדם בחיי הבנתי שלא תעזור הפינצטה המושלמת, הלק היפה והנכון או החזייה מבליטת הציצים בדרך אל היופי, כל עוד אני מסרבת ליישר קו עם הקוד הבסיסי ביותר של העולם המערבי. יפה=רזה.

נותרתי במשמניי עוד כך וכך שנים, חולמת ואוכלת, אוכלת וחולמת, שיום אחד אני אוכל. אוכל להגשים חלום ולהיות רזה.

היום הזה הגיע, כבר דיברתי עליו רבות, בהחלטה הכי משמעותית בחיי הורדתי במשקל 20 ק"ג (ועליתי בינתיים 5, אבל זה במאבק...). לראשונה בחיי סימנתי וי על כל הרשימה- אין משקפיים, אין שומן (כאילו, יש אבל בנורמה המקובלת פחות או יותר), יש לי חיוך ישר ומכנסיים קצרים.

ניצחתי את השיטה. דפקתי את המערכת.

או שבעצם היא זו שדפקה אותי. מה דפקה? זיינה אותי לגמרי.

היום, בגיל 27 אני נראית הכי טוב שנראיתי מעולם, ודווקא עכשיו אני מרגישה כמה שברירית ההרגשה.

עליתי קילו- מרגישה כמו מתאבקת סומו אחרי ארוחת צהריים.

התמהמהתי עם הביקור החודשי אצל דיקלה הקוסמטיקאית- מרגישה משופמת כמו ילד אירני טרום בר מצווה.

חטאתי בפרוסת עוגה- מקדישה את אחר הצהריים לשנוא את עצמי קצת.

יוצאת מהבית עם משקפיים- מרגישה כאילו מישהו הקיא אותי בסמטת פיפי ליד בר באלנבי.

אתמול, החלטתי להתחכם על הטבע וללכת לבדיקת התאמה לניתוח לייזר לעיניים. גם כי אני חולד מצוי ועיוור למדי כבר שנים, וגם כי נמאס לי לתת לביטחון העצמי שלי להישלט בידי שתי עדשות פלסטיק ומסגרת עבה בצבע חום.

הרופא המסכן, הוא לא יודע שיושבת מולו משוגעת שנוטה להחליט איך היא מרגישה לפי כמות השיער שיש לה באמצע של הגבות.

"אני לא יכול לנתח אותך ככה, יש לך דלקת בעיניים, אל תרכיבי עדשות לחצי שנה לפחות בכלל, ואז תחזרי"- גזר עליי גזר דין מוות תוך הקלדת הדיאגנוזה השטנית הזו, באצבע אחת, ברור.

בחיי, כאילו הוא אמר לי שהתעוורתי, ככה בכיתי. ככה. כאילו הוא אמר לי שאני פאקינג הלן קלר.

חצי שנה משקפיים??? אתה יודע איפה הדימוי העצמי שלי יהיה בסופם? בקנטים. לא בקנטים. מתחת לקנטים, קבורים מתחת ל15 מטר של חרא. שם. שם!!!

בוכה ובוכה. כל הדרך לעזריאלי. אפילו זארה לא הצליחה לנחם את יגוני.

בכיתי על רוע הגזירה, אבל בכיתי יותר על ההבנה העמוקה הזו, שחדרה לי פתאום למוח. אני שבויה. שבויה באשליית היופי. ואי אפשר לזיין לי במוח על אופי ותחושה פנימית. מרגע שבחרתי לנסות להיות יפה, יש כל כך הרבה פרמטרים להתחשב בהם, והמשוואה הזו נפתרת רק כשכולם מוצבים במקומם. מספיק חריג אחד בשביל להרגיש מכוערת.

עומדת לפניי החצי שנה הארוכה בחיי, חצי שנה לנסות להרגיש לא מכוערת. בהצלחה עם זה.

פעם, לא הייתי ילדה יפה. זה לא עניין אותי. ואהבו אותי בכל זאת.

ככה זה הולך להיראות...משקפיים ואני, ככה זה הולך להראות