וינונה ריידר נפתחת על דיכאון וחרדה

אם התגעגעתן לשחקנית האהובה מהניינטיז היא חזרה לחיינו ובגדול. "מאסתי באיך אנשים עושים שיימינג לנשים עדינות או שבריריות. זה מוזר לי'', סיפרה הכוכבת בראיון נדיר

יסמין לוי

09/08/2016


לא בטוחה כמה מכן עוד זוכרות את סרט הקאלט ''מציאות נושכת'', בכיכובם של וינונה ריידר ואיתן הוק. הסרט הזה, אשר הפך לאחד המזוהים עם דור הגראנג' האבוד של הניינטיז, עורר בי כל כך הרבה הזדהות בזכות ריידר שנראתה כה מעורערת ומהורהרת. עם תספורת נערית וקצרה, עיניים חומות פעורות לרווחה, חולצות דהויות וסיגריה בפה, הצליחה השחקנית לגרוף אמפתיה בכמויות ולייצג תמונת מצב קיומית-תרבותית בה אנחנו מדוכאים, חולמניים, שבריריים ונאבקים לעתיד טוב יותר.

עד היום הסצנה בה היא בוהה מול מסך הטלוויזיה ושוקעת לאט לאט לתוך מרה שחורה לא עוזבת אותי. כמה פעמים רצינו לברוח לתוך המסך ולנטוש את חיינו האומללים מאחור. ריידר העניקה לגיטימציה להיות בדאון ולא לרצות לעשות כלום בעניין. זה היה מרענן אבל אז ריידר עזבה אותנו. אחרי תקופה ארוכה בה היא כיכבה בלא מעט סרטים מצליחים, כגון "המספריים של אדוארד", "נשים קטנות", "דרקולה", היא הותירה חלל ריק.

לא ברור בדיוק מתי הרגשתי בחסרונה אבל התרגלתי למחשבה שהכוכבת האהובה הפסיקה להוביל סרטים. אמנם שמה עלה לכותרות  ב-2001, כאשר היא נתפסה מנסה להבריח בגדים בשווי 5,000 דולר מכל-בו יוקרתי ונתפסה, אבל ריידר הייתה שמחה לוותר על תפקיד הגנבת הלוהטת.

אוי, הבושות. לא בכל יום כוכבת הוליוודית נחשפת בפאדיחה מהסוג המביך הזה אבל היא שרדה אותה ואפילו רכבה על התהילה המפוקפקת כאשר כיכבה בקמפיין של המעצב המשפיע מארק ג'ייקובס. התהילה שקיבלה ריידר אז הוכיחה שאין באמת פרסום רע וכי תזמון הוא המפתח להכל.

וינונה ריידר בגניבה

אבל מי שפרצה לחיינו ב"ביטל ג'וס" לא רצתה את החיבוק הווירטואלי שלנו יותר. הנערה הנצחית, המלנכולית והחתרנית, ששיחקה ב"נערה בהפרעה" נאלצה לראות איך האוסקר על "שחקנית המשנה הטובה ביותר" הלך לאנג'לינה ג'ולי ופסח מעליה. ריידר כבר לא נחשבה לבחורה הכי קולית בהוליווד אבל היא התקבעה בתור 'נערה בהפרעה' שנים אחרי.

ריידר הקפידה לשמור על פרופיל נמוך ולא הזיז לה לשחק את המשחק. אולי היא פשוט מאסה באור הזרקורים ששרף את עור החרסינה שלה ואולי סוף הקשר ההפכפך עם ג'וני דפ, שקיעקע על זרועו "Winona Forever", הוציא ממנה את החשק להמשיך. פורסם בזמנו איך היא פרשה מצילומי הסרט "הסנדק" כתוצאה מדיכאון, תשישות וחרדה.

ריידר, בעלת עיני הבמבי הנחקקות, פשוט התפוגגה מחיינו והיא לא טרחה ממש להסביר את עצמה, מה שרק העצים את כל הסתורין סביבה. "פסק הזמן מהוליווד עשה לי טוב", אמרה כעת בראיון נדיר, "התמקדתי בכל מיני דברים אחרים. כאשר את עושה דבר אחד בעיר הזו את יכולה להרגיש קצת בודדה ואת לא בטוחה שתוכלי לעשות עוד דברים".

וינונה ריידר

אבל אם התגעגעתן אז תוכלו לשמוח כי בימים אלה הכוכבת חזרה עם תפקיד חזק, של אם מעורערת נפשית המחפשת אחר בנה, בסדרת הדרמה המדוברת של נטפליקס, "Strange Things". במסגרת הקידום השחקנית נפתחה והתראיינה ל-"New York Magazine" על דיכאון, חרדה ועל הדמויות שגילמה כאשר את תפקיד "השברירית והעדינה'' היא מילאה גם בין צילומים, שלא לומר, רוב חייה.

''הלוואי ויכולתי לא לדעת את זה, אבל ישנה תפישה לגביי שאני סופר שברירית ופגיעה", סיפרה ריידר, "ואני כן סופר רגישה אבל זה לא דבר רע. כדי לעשות את מה שאני עושה אני חייבת להיות כזו. מאסתי באנשים שעושים שיימינג לנשים עדינות ופגיעות. זה כל כך מוזר  לי. יש לי את התכונות האלו ואני לא חושבת שיש משהו רע בהן. היו תקופות שנתתי להכל להציף אותי - וכמעט התביישתי בזה - אבל נאלצתי להתמודד עם זה".

ריידר דיברה על הדמות שהיא מגלמת בסדרה החדשה, ג'ויס, והיא חיברה את החרדה שהיא חוותה למה שדמותה חווה. "יש משפט בסדרה, בה אחת הדמויות אומרת על ג'ויס 'היו לה בעית עם חרדה בעבר' ואני מכירה את התגובה של אנשים "היא סבלה מחרדה? היא בטח משוגעת'. אבל חשבתי לעצמי, רגע, היא נאבקת. יש לה שני ילדים, אבא גמור והיא קורעת את התחת בעבודה. מי לא הייתה סובלת מחרדה?".

וינונה ריידר

"אפילו המילה הזו, חרדה, היא לא בסדר", ממשיכה ריידר. "אני זוכרת שהתראיינתי בעבר אצל דיאן סוייר וסיפרתי לה על ההתמודדות שלי עם חרדה ודיכאון ובשילוב עם הממדים הפיזיים שלי, נוצר המשהו 'המשוגע' הזה בעיני אנשים. אני מגלה כיום שזה בלתי אפשרי לשנות את התפישה הזו בקרב אנשים. תמיד הייתי אדם פרטי ומגונן ששמר על חוויות וחברים לעצמי. אני לא מתחרטת על הראיון בו דיברתי אז על דיכאון כי אנשים ניגשו אלי אחר כך ואמרו לי 'הצלחת לדבר אלי וזה היה משמעותי עבורי'. יש כוח רב לכך שאת מגלה שעזרת למישהו להתמודד עם תקופה קשה, בה הוא התבייש במה שהוא עבר וניסה להסתיר זאת".

ריידר הייתה קצת חלוצה, כשחושבים על זה. באותם ימים לדבר בפתיחות על דיכאון וחרדה לא היה כזה ביג דיל. הדיבור הפתוח ונטול המחסומים שיקף את כל הדור השגדל עם ריידר וכיום בראיונות תראו בעיקר  "אנשים חייכניים וזוהרים" שמפריחים אור ואהבה. פה ושם תמצאו איזו קארה דלווין שתיחשף על הדיכאונות שלה אבל כאשר מישהו מפורסם כבר נפתח בתקשורת על דיכאון זה מרגיש כאילו נחשפנו להישג. באופן מוזר, החברה שלנו מקדשת בעיקר שיח אופטימי ופחות כזה המסגיר קונפליקט ומשבר.

ריידר תמיד תיראה לי כמו בחורה שברירית ועדינה שהלכה והסתבכה בתוך עצמה. אני אוהבת אותה ככה כי היא מזכירה לי שזה בסדר גמור לא ליישר קו עם אף אחד ובעולם בו אנחנו חיים - זה די חסר.

צילום: גטי, הקמפיין של מארק ג'ייקובס