Solche - הבלוג של solche

מולייר, מאחוריך!

“אוי ואבוי! הוא בגובה שלך! הוא בגובה שלך!”, נחרדתי לגלות כשראיתי את השידוך המיוחל עומד לו בפינה. “טוב, עכשיו כבר מאוחר מידי, ביץ’, בעיה שלך שלא שאלת! קפלי ברכיים באלגנטיות, ושחקי אותה נמוכה יותר”, הבהרתי לעצמי חד משמעית וחייכתי לעברו של האפרוח הקטן. התיישבנו באחד הפאבים באזור. ולמרבה ההפתעה, על אף הפרש הגבהים הבלתי קיים, […]

solche

02/09/2014


“אוי ואבוי! הוא בגובה שלך! הוא בגובה שלך!”, נחרדתי לגלות כשראיתי את השידוך המיוחל עומד לו בפינה. “טוב, עכשיו כבר מאוחר מידי, ביץ’, בעיה שלך שלא שאלת! קפלי ברכיים באלגנטיות, ושחקי אותה נמוכה יותר”, הבהרתי לעצמי חד משמעית וחייכתי לעברו של האפרוח הקטן.

התיישבנו באחד הפאבים באזור. ולמרבה ההפתעה, על אף הפרש הגבהים הבלתי קיים, וזוג ברכיים קצת כואב, ערב של כיף עבר על כוחותינו. “את רואה?”, התחלתי עם ההטפות, “את נמשכת למי שמתנהג כמו גבר, לא למי שנראה כמו גבר. אולי תפסיקי כבר עם הבררנות המחורבנת הזו שלך ותתני צ’אנס?”. לא הייתה לי ברירה אלא להסכים עם עצמי.. ולצאת איתו שוב.

אחרי כמה ימים נפגשנו בגינה. שעתיים של שיחה די מגניבה, ולא רק, הפכו אותנו לרעבים משהו. החלטנו לקפוץ לרחוב ליד, לפיצריה הכי טובה בעיר: “אני רוצה משולש אחד עם זיתים”, ביקשתי, “ואני אקח שני משולשים, אחד עם פטריות ואחד עם גבינה”; “אין בעיה חמודים, זה יוצא ביחד שישים שקלים”; “אחלה”.

הוא חייך אליי. ועמד מבלי לזוז. או ליתר דיוק: מבלי לדחוף את היד הפיצפונת שלו לכיס ולהוציא משם את מה שאמור היה לממן לנו את ערימת הקלוריות הזו. ”טוב, הוא שילם בפעם הקודמת”, חשבתי לעצמי כשהוצאתי את המאני מזומני, “ואולי הוא פמיניסט הארד קור, לכי תדעי”, תהיתי, ומייד שכחתי מזה.

”רוצה לבוא אליי בפעם הבאה?, שאל, “אפשרי”, עניתי. הוא סיפר שהוא גר בדירה של המשפחה, ממש ליד האוניברסיטה, ושאפשר לראות ביחד איזה סרט נחמד. "כן כן, מכירה את ההזמנות האלה.. אבל שיהיה. דירת סטודנטים מעופשת איט איז”, חשבתי בשעשוע.

יום למחרת לקחתי נשימה עמוקה ועליתי על מונית שירות.

“וואו, וואו, וואו! מה לעזאזל?”, כמעט התמוטטתי כשנכנסתי פנימה. “למה הוא לא הזהיר אותך מראש?! היית שמה עלייך איזה ארמאני. או לפחות זונחת את הגינונים הסמי-שכונתיים האלה שלך”. וואו, וואו, וואו! איזו דירה מטורפת. מסתבר שהבחור הוא פאקינג מולטי מליונר, מי היה מאמין. “טוב, גברת, שמרי על פאסון, כסף גם ככה לא מדבר אליך בשום צורה, שלא תסתנוורי לי פה”.

אז.. “איפה אני יכולה לשים את התיק?”, לא היה לי נעים להניח אותו על אף פריט ריהוט וואט סו אווור, “איפה שבא לך, מ’זתומרת?”; “ממ.. הכל פשוט נראה כל כך חדש ונורא יקר.. אני לא רוצה להרוס”; “אל תהיי מצחיקה, פשוט תניחי אותו, ובואי הנה”, הנחתי את התיק והתפללתי לא לשרוט שום דבר על הדרך, “באמת מה שחסר לך עכשיו זו תביעת ביטוח שתקבור אותך בחיים”.

תודה לאל.. הכל עבר בשלום. לפני שנפרדנו, הזמנתי אותו לערב במה פתוחה, ממש מתחת לדירה שלי, עם כל השבורים-שבורות של השכונה הסופר-היפסטרית הזו. ולא בלי היסוס! עכשיו, כשידעתי שיש לי עסק עם רידג’ פורסטר, הייתי צריכה לשמור על קלאסה.. אבל איכשהו לא באמת הצלחתי. “פשוט תגידי לו שהיאכטה של ההורים עוגנת כרגע בקפריסין, לרגל שיפוצים, ושחשבת על משהו קצת יותר סולידי כזה, ברגוע”, הסכמתי ביני לביני.. העובדה שהוא בכלל זרם עם הרעיון נראתה לי כמו חצי נס.

“אני רק אצטרך כרטיס לביטחון”, אמרה בחביבות הסטלנית שמילצרה אותנו, אחרי שהניחה את הבירה על השולחן. דממה. מבט. דממה. “אוקיי, אין בעיה!”, אמר בהתלהבות מעושה מינוס, והוציא את הארנק. שעתיים לאחר מכן הזמנו חשבון. הוא בדיוק הלך לשירותים.. חיכיתי חיכיתי, ובסוף, כשלא היה לי יותר כוח, שילמתי בעצמי. “נו, אנחנו מסודרים?”, שאל כשחזר ממה שככל הנראה היה ההשתנה הארוכה ביותר בהיסטוריה של כל הזמנים, “יאפ”, עניתי, “ושילמת מהכרטיס שלי?”; “לא, בסוף אני שילמתי עלינו”; “אה, מצוין”, ענה בנונשלנטיות מוחלטת.

“חשבתי על זה”, זרק פתאום עם העיניים הכחולות הגדולות והנוצצות שלו, “בפעם הבאה אני רוצה שנלך למסעדה. אני אזמין לנו מקומות. תתכונני!”.

“תשמעי”, אמרתי למאיוש, “זה נראה לי טיפה מוזר, אני לא אגיד שלא, בייחוד העובדה שהוא אפילו לא אמר תודה, אבל יש לי תחושה שהוא פשוט מתכוון להפציץ בפעם הבאה, עם איזו מסעדה פנסי כזו.. ואת יודעת.. מסעדה.. זה לא חמישים שישים שקלים. אז לא נורא ששילמתי את הפעמיים האחרונות. בקטנה”. מאיוש הסכימה.

בחמישי בערב הוא הגיע לאסוף אותי עם המכונית החדישה, שתי דלתות, גג נפתח, שלו. “טוב, סוג של חיים בסרט”, חשבתי כשנכנסתי לתוכה, “אבל יאללה, תהני, החיים הטובים איט איז!”, התיישבתי על המושב, זרקתי לו על הלחי נשיקה קטנה, ונסענו לדרכנו. לאחת המסעדות הכי שוות בעיר. הערב, כצפוי, עבר בהנאה מרובה, מהולה בתקווה אך גם בחשש קל.. ולא מדומין בעליל.

החשבון הגיע. ויצא שלוש מאות שקלים, לא יותר. הוא חייך אליי חיוך של ג'וקר, עם גומות, ובלי למצמץ בכלל, שלף מאה וחמישים שקלים, בדיוק בדיוק, והניח אותם על הקערה. שלפתי גם אני. פעם נוספת. כולל טיפ.

“תשמעי, לא יודעת מה להגיד.. די ירד לי ממנו”, התמרמרתי למאיוש, “ואת מכירה אותי, אני הרי הכי רחוקה מלצפות שגברים ישלמו עלי או משהו.. אבל בכל זאת”; “לא, זה לא הגיוני”, היא אמרה בהסכמה, “זה סותר את כל חוקי הדייטינג עלי אדמות. אז מה תעשי?”; “אני חושבת שאצא איתו עוד פעם אחת כדי לראות מה הסיפור, אולי אני סתם ממהרת לשפוט, משהו פה לא באמת מסתדר לי”; "טוב מותק, עדכני".

למחרת בבוקר שלח לי וואטסאפ. “אז מה בא לך לעשות בשבת?”; “אפשר לעשות סיבוב בפארק ואחרי זה לשבת לאיזה דרינק, מה דעתך?”; “זורם לגמרי”; "סמיילי, סמיילי, סמיילי".

במוצאי שבת נפגשנו לנו בפארק, התהלכנו להנאתנו, פטפטנו, החזקנו ידיים.. באיזשהו שלב התקרבנו לאיזור הנמל. “אז בא לך לשבת איפשהו?”, הוא שאל, “כן בטח, איפה מתחשק לך?”; “לא יודע, מה שבא, איזו בירה קרה יכולה לעשות את העבודה עכשיו”; “לגמרי”.

התיישבנו במקום קטן ושקט, ממש על הים, רומנטי לעילא ולעילא. “אגב”, הוא אמר בלי בכלל למצמץ, “שכחתי את הארנק בבית. אכפת לך לשלם גם עליי?”.