עכשיו תורי - הבלוג של Liron Ben Yaakov

המקומון לא מת, הוא רק עבר שינוי

הלוקאלי של המקומונים הפך להיות אינדיווידואלי-ספציפי - טיילור מייד: כך הפכה בשלישי בבוקר קבוצת הוואטאפ של גן עינב במודיעין לפלטפורמה המידית לצריכת מידע רלוונטי עבורי

Liron Ben Yaakov

14/11/2019


כשהתחלתי לעבוד בחברת החשמל גיליתי מחדש את המקומונים - העיתונים המקומיים של גופי המדיה הגדולים (אבל לא רק) המתמקדים באירועים מקומיים או בהשפעה של אירועים ארציים על המקום. זה לא שלא עבדתי לפני כן עם מקומונים, אבל את חשיבותם ככלי חיוני ליצירת קשר עם הלקוחות הלוקאליים של הארגון, הבנתי תוך כדי עבודה בחברת החשמל. זה היה לפני כמעט תשע שנים. מאז, השיח על מות הפרינט גדל והתעצם, המקומונים הצטמצמו וכוחם ירד ובמקביל, אתרי האינטרנט ובמיוחד הרשתות החברתיות – פרחו, פורחים, ועוד יפרחו.

היום השיח הוא בכלל על ניהול אינטראקציות עם הלקוח - לדבר עם הלקוח היחיד תוך כדי ניסיון אמיתי לענות על צרכיו הפרסונאליים. ואם אתרגם את זה לעולמי המקצועי, אז הלוקאלי של המקומונים הפך להיות אינדיווידואלי-ספציפי. ובמילים אחרות: טיילור מייד. לא עוד (רק) פנייה במדיית המונים וחשיבה שכך הלקוח ישנה הרגלים וצרכים, אלא פניה אישית-פרטנית אל כל לקוח והתאמת השירות לצרכיו.

משנות התשעים ועד שנות האלפיים המקומונים נחלשו, ריבוי ערוצי הטלוויזיה, ערוצי הרדיו ואתרי האינטרנט, הפכו אותם לכמעט ולא רלוונטיים והזנב הארוך והרשתות החברתיות דחקו אותם אל עבר אגף הדחויים.

לעומת זאת, השיח המקומי, הלוקליזציה והקוסטומיזציה לאישי ולפרסונאלי רק הולכת ומתעצמת.

קהילות. קהילות וירטואליות של אנשים אמיתיים שמוצאים ברשת חברויות ושיח עם אחרים בעלי תחומי עניין או מצבי חיים דומים שמחברים ביניהם: מ'אבא פגום' ועד 'מאמצחיק', קהילות של חובבי גאדג'טים וטכנולוגיה, קהילות של חובבי ספרי מדע בדיוני או קהילות ייעודיות לחובבי אופנועים אדומים מקריית אתא. כך שבעצם חזרנו לימי הפורומים הפופולאריים של 'תפוז'.

לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בתוך "תיבת תהודה" (echo chamber), מתחברים לדומה לנו ומשוחחים אתו, ואם הוא משתנה לנו והופך לאחר אז אנחנו פשוט מאנפרדים אותו, והנה נשארנו עם עצמנו והמשכנו להדהד את עצמנו למרחב שמחזיר לנו אותנו. בלי ויכוחים, בלי הפריה הדדית ובלי מחשבות, (חס וחלילה!) אחרות. קצת דומה למקומונים, שברמת ההדהוד וההתמודדות עם תגובות הם נוחים יותר, כי הם מעבירים מסרים בצורה חד כיוונית, אבל גם הם מתקשרים לנו את עצמנו.

נראה כי אנחנו חיים במציאות בה תקשורת ההמונים, הופכת לפחות רלוונטית ככלי ליצירת קשר עם הציבור, ובטח שלא לניהול שיח. במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, הקהילות הוירטואליות ושפע האמצעים הדיגיטאליים המאפשרים לנו להגיע ולדבר עם הלקוח בצורה פשוטה, לא מתווכת ומידית. התקשורת בין אם מקומית ובין אם ארצית, כבר לא יכולה לשמש כפתרון המידי, העיקרי או האינסטינקטיבי ליצירת קשר עם הציבור, כי הציבור הוא למעשה קונגלומרט הבנוי מפרטים אינדיבידואלים בעלי צרכים, דעות, מחשבות וצורות חיים שונות.

ואם ניקח כדוגמא את השבוע האחרון, אז ביום שלישי התעוררנו לבוקר של טילים. כותרת העיתון של המדינה הייתה ביקורת על מערכת הבריאות הקורסת והתייחסות לניסיונות להקמת ממשלה. כותרות שקראנו בדרך לממ"ד. יה רייט... או כמו שחברות קהילת היח"צ שלי כתבו השבוע: "מי קורא עוד עיתונים בבוקר?!".

ידיעות

הכותרות האמתיות, עם המידע הרלוונטי אלינו בשלישי בבוקר, היו בקבוצות הוואטאפ של העבודה, גן הילדים והעיריה. את הכותרות האמתיות שעניינו אותנו קיבלנו דרך הקהילה שלנו.

המחשבה כי התקשורת מנהלת את סדר היום הציבורי שלנו כפרטים זאת אשליה. הכותרת הראשית בעיתון של המדינה לא מנהלת את סדר היום שלי, אמא לילדה בגן עירייה שגרה במודיעין ומתעוררת לבוקר של אזעקות וטילים, וגם לא את סדר היום של אותו חובב אופנועים אדומים מקריית אתא.

והמקומון...? בסוף השבוע המקומון יספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים על השבוע שחלף ויעניק לנו סיכום ממוחזר על נייר עיתון. מחובב האופנועים האדומים, קרוב לוודאי שהוא יתעלם, גם אם זה מקומון של הקריות.

כך, שלמעשה הקהילות הדיגיטאליות שלנו הן אדפטציה אינטראקטיבית של המקומון החד כיווני של שנות התשעים. ומה עם העיתון של המדינה..? הוא ימשיך להתקיים ולספר לנו על מה שקרה אתמול.