daniellarp - הבלוג של דניאלה פורת פנסו

על החיים, על המוות ומה שביניהם

בימים האחרונים עידית נמצאת איתי רוב הזמן. כשאני נוהגת לעבודה וגם בחזרה, כשאני שוטפת כלים או מנקה את הבית, כשאני מתאמנת בפסנתר או סתם ככה לפני השינה היא יושבת לידי, מדברת, שותקת או סתם מצחיקה אותי. זה מוזר כי עידית נפטרה מהעולם הזה לפני מספר ימים וגם הייתי עדה לקבורת גופה הקטן והספורטיבי בבית הקברות היפה ביפתח.

דניאלה פורת פנסו

02/03/2015


בימים האחרונים עידית נמצאת איתי רוב הזמן. כשאני נוהגת לעבודה וגם בחזרה, כשאני שוטפת כלים או מנקה את הבית, כשאני מתאמנת בפסנתר או סתם ככה לפני השינה היא יושבת לידי, מדברת, שותקת או סתם מצחיקה אותי.

זה מוזר כי עידית נפטרה מהעולם הזה לפני מספר ימים וגם הייתי עדה לקבורת גופה הקטן והספורטיבי בבית הקברות היפה ביפתח. איתי היו עוד מאות אנשים שאהבו אותה ואת בני משפחתה, שבכו על עזיבתה וחוו את צער הפרידה הכל כך קשה. גם הם ראו שהיא נקברה, לא רק אני. ובכל זאת, היא עדיין בסביבה -  אני יודעת.

IDIT2

 עידית ויאלגוס 1964-2015  *  When a candle burns so bright, surely it cannot burn for so long

כשעוברים עלי ימים קשים של בלבול ובראשי שאלות רבות מכפי שאוכל להכיל, אני תמיד חוזרת ל"ספר המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה. שם, בין השורות הצפופות, אני מוצאת נקודת מבט אחרת על החיים בכלל, ועל המוות בפרט. מצאתי שם את מילות הבודהה, המדוייקות כל כך עבורי בימים אלו:

"קיום זה שלנו ארעי כענני הסתיו

התבוננות בלידתם ובמותם של הברואים

כמוה כהתבוננות בתנועות המחוללים.

חיי אדם הם כהבזק ברק  ברקיע,

אצים הלאה, כמפלי מים

במורדות הרים תלולים"

זה מדוייק עבורי כי באותם רגעים קשים בהלוויה של עידית, בכיתי כפי שלא בכיתי שנים רבות. בכיתי על עצמי, בכיתי על ילדיי, על בן זוגי. בכיתי על בני משפחתה האהובים של עידית, בכיתי על שבריריות החיים של כולנו, על הזמן הקצוב שיש לנו בתוך הגוף הנוכחי שלנו, בכיתי על הפרידה ועל הקושי להניח להאחזויות שלי באנשים ובחפצים גשמיים. נוכחתי ביתר שׂאֵת לארעיות החיים שלי ושל יקיריי וזה העציב אותי עד מאוד.

לשמחתי, אני מוצאת הרבה טעם והגיון בתפישת החיים הבודהיסטית ומוצאת נחמה דווקא בה, משום שעבור הבודהיסטים, התודעה היא נצחית בעוד שהגוף הוא זה שארעי. ברור לי למה עידית עוד בסביבה וגם למה היא  תהיה כאן עוד כמה שבועות, עד שהיא תמצא את הלידה המחודשת שלה. אני שמחה שהתודעה של עידית היא נצחית משום שהיא כל כך מוארת ומופלאה ונעים לחשוב שהיא מסתובבת אי שם בעולם.

את עידית הכרתי עוד מבית הספר היסודי. היא היתה שנתיים מבוגרת ממני ולכן הסתפקתי בלצפות בה בלבד כי היא היתה מ"הגדולים". אי אפשר היה להתעלם ממנה - גם אז, בתור ילדה. אי אפשר היה שלא להבחין בצורת ההליכה המיוחדת ובסנטר הנחוש שלה. אי אפשר היה לא לצחוק כשהיא היתה בסביבה. עם השנים, נגענו לא נגענו אחת בחיי השניה - יש לנו בנות באותו גיל והסתובבנו לנו במעגלים קרובים וחופפים בגליל העליון במשך שנים רבות.

כשפנינו להתקבל לתושבות ביפתח לפני כשש שנים וחצי, היינו כבר מעל גיל הסף לקבלה - גיל 40. עידית היתה זו ש"הכניסה" מילה מדרבנת לוועדת הקבלה כדי שתחרוג ממנהגה ותשקול לקבל אותנו. במקרה של המשפחה הזאת, היא אמרה, אפשר לחרוג. אני מודה לה על כך וגם על כך שהסכימה להיות חברה שלי.

נהיינו חברות טובות מייד כשהגענו ליפתח. כאלה שנפגשות מדי פעם לקפה, מדי פעם בבית, כאלה שמשתפות פעולה מעולה כשיש איזו הפקה, כמו הצגת בר מצווה, כאלה שמקשיבות אחת לשניה, שתומכות, כאלה שאוהבות לבלות זמן יחד. תמיד הייתי בעדה, תמיד הסתכלתי עליה בהערצה, תמיד צחקתי כשהייתי לידה.

על פי התפישה הבודהיסטית, בשבועות הקרובים התודעה של עידית עדיין מחפשת את הגוף הבא שלה, את הלידה הבאה. אלה הם שבועות לא קלים עבורה - היא עוד רואה את יקיריה, היא עוד נוכחת בביתה, היא עוד נאחזת בחייה הקודמים.   אלה הם שבועות שבהם אנחנו, החיים, יכולים להקל עליה את המעבר ולשלוח לה את ברכותנו ותפילותינו למעבר קל. זה מזכיר קצת את האמירה שנאמרת בקבורה יהודית: "אנו מתפללים לעילוי נשמתה" וזה באמת לא משנה  במה אנחנו מאמינים, העיקר שנחשוב עליה טובות, נברך אותה ונהיה איתה בליבנו בכל שעה ודקה.

עידית - אני שולחת לך מדי יום ברכות של אהבה ואור ועדיין נהנית מנוכחותך לידי, עד שתמצאי את דרכך החדשה. אני מודה לך שהיית חלק מחיי, שהעשרת אותי בפרגון, בידע, בצחוק ובאהבה.

הפוסט הזה הוא לזכרך.