נשות הברזל

סיפור על 3 נשים שבחרו בנעלי ריצה כדרך להתמודד עם פחד, קושי וכאב. סיפור על אושר, ניצחונות קטנים וגדולים ,אבל יותר מהכל אלו סיפורים של נשים שלקחו אחריות על החיים שלהן ואם זו לא עוצמה נשית, אז מה כן?

ענת הראל

14/03/2011


השבוע חל יום האישה הבינלאומי ומצאתי עצמי מחפשת לי נקודת מבט משלי למה שמכונה: "girl power" או במקרה הזה "women power". חיפשתי את המקום הזה של התמודדות עם קושי, של ניצחון הרוח על החומר וכך מצאתי 3 נשים יוצאות דופן שריגשו אותי ולימדו אותי דבר או שניים, גם על עצמי. המשותף לשלושתן הוא העיסוק בריצה למרחקים ארוכים כדרך חיים. אף אחת מהן לא נולדה אצנית ולאף אחת מהן זה לא בא באופן טבעי אבל עם הזמן הפך לטבע שני. שלושתן מתאמנות במסגרת תוכנית האימונים של "endure" אותה הקים ומנהל רן שילון.

מטיפול נמרץ למרתון

השיחה עם אליה אלון, הותירה אותי מהורהרת ומרותקת למקומי זמן ארוך אחרי שהשיחה הסתיימה. אלון, בת 44 , אמא לחייל בן 21 ותאומים בני 5 חודשים, אותם הביאה לעולם יחד עם בת זוגה לחיים עירית. במקצועה היא מנטורית של אמנים ויוצרים ומפתחת תוכן עצמאית.

עד כאן הכל נשמע פשוט ומקסים, אבל אין שום דבר פשוט ביום יום של אליה, מאחר והיא אחד המקרים הנדירים של התפרצות סוכרת נעורים בגיל מאוחר. לא איתרו את המחלה בתחילת הדרך, וכך ב-2008, אלון מצאה עצמה בטיפול נמרץ עם קריסת מערכות, מיד אחרי שעשתה פעילות גופנית מאומצת, עם מדדי סוכר גבוהים. "עסקתי בעבר בפעילות גופנית, אבל לא באופן רציני, עשיתי מנוי לחדר כושר, אבל לא עשיתי עם זה משהו ותמיד קינן בי הפחד מאחר ואימון ריצה הוא ש"שלח אותי לטיפול נמרץ". עכשיו היא בעיצומם של אימונים לחצי מרתון בירושלים שיערך בסוף מרץ 2011 ומיד אחריו למרתון ת"א שבתחילת אפריל 2011.

איך הגעת מטיפול נמרץ לאימוני ריצה תובעניים?

"השתתפתי בכמה וכמה סדנאות להתפתחות אישית וגיליתי שאני פשוט לא סובלת את כל שיטות המדיטציה שעובדים איתן. אני יושבת בשקט ומיד מתחיל לגרד לי כל הגוף, אני נהיית עצבנית וחסרת מנוחה. חבר שעבד איתי, התאמן באותה תקופה עם רן שילון מ"endure" לתחרות "איש הברזל" ומהסיפורים שלו נפל לי האסימון, הריצה תהיה השלב ההתפתחותי הבא שלי. בהמשך גיליתי שהריצה מהווה אלטרנטיבה מצוינת למדיטציה בישיבה, אני פותרת עם עצמי דילמות, לשם אני לוקחת איתי בעיות בעבודה שנפתרות בקלילות והכי חשוב, יכולה לעוף".

מתוקה, את מאוזנת

נשמע לכם קשה? לא כשמדברים עם אלון. "החלום שלי הוא לרוץ 10 מרתונים, ב-10 שנים, ב-10 ערים שונות בעולם", אלון גילתה דרך מחקרים שפורסמו על סוכרת נעורים שבזמן הריצה היא יכולה לאכול הכל, ללא צורך להזריק לעצמה אינסולין. לכל "מאכל אסור" יש מחיר שנמדד בכמות זריקות האינסולין שיבואו לאחריו, אך כאשר היא אוכלת אותם במהלך הריצה, האדרנלין מפרק ומפנה את האינסולין במהירות והיא אינה נזקקת לזריקות.

"את צריכה לראות אותי בזמן ריצה ארוכה, אני כמו קיוסק, חותכת לעצמי פירות מראש, מכינה חטיפי אנרגיה וממתקים. כל אותם דברים שביום יום אני צריכה לחשב כמה זריקות אצטרך לדחוף לעצמי כדי שאוכל להרשות לעצמי לאכול אותם. פתאום בזמן ריצה, הכל מותר. למעשה, הקמתי עוד מחלקה במוח שעושה חישובים מה מצב הסוכר בגוף ואיך צריך לאכול עכשיו. כל הרעיון הוא לא להזריק, הרי בכל זאת מדובר בתרופה כימית שיש לה תופעות לוואי". בימים אלו החלה אליה להשתתף בצילומים לסרט הדוקומנטרי "מתוקה, את מאוזנת". הסרט נולד מתוך הרצון להגדיל את המודעות לנושא הסוכרת. האו"ם הכריז על הסוכרת כמגפה עולמית ולכן בשנים הקרובות יכתיב התנהלות מונעת סוכרת למדינות החברות בו.

איך בת הזוג מתמודדת עם הריצה והסוכרת?

"לא ברור לי איך הייתי עושה את זה בלעדיה. את הכל. היא הזריקה לי את זריקת האינסולין הראשונה,כ"כ פחדתי שלא הייתי מסוגלת. עירית, בת הזוג שלי מעודדת אותי בכל מה שקשור לריצה וכבר קבענו באיזה נקודות לאורך המסלול היא תחכה לי. יש רגעים של משבר בדרך, רגעים של פחד, פחד למות מסוכרת. אני עובדת על עצמי עם הרבה דמיון מודרך שבו אני רואה את עצמי רצה את המסלול ולאורך כל הדרך, בדמיון ובמציאות, עירית שם בשבילי ונותנת לי המון כוח. היא קיבלה את המחלה כ"מתנה" של שתינו, אני אחראית על הניהול".

התחלתי לרוץ בשבילו

אם אליה לימדה אותי על אומץ ונחישות אז דבורה בליי לימדה אותי מה זה אומר להקשיב לעצמך ולגוף שלך. בליי, בת 59, אדריכלית בעלת משרד אותו היא מנהלת עם בעלה האדריכל, מולי בליי. אם ל-2 ילדים, בן 26 ובת 24. בליי מספרת, "הריצה נותנת לי הרגשה שאני צעירה, שאני נראית טוב, שהגוף שלי שרירי ושאני מסוגלת לעשות את מה שרוב בנות ה-60 סביבי לא חולמות לעשות".

איך הגעת לתחום הריצה למרחקים ארוכים?

"למעשה, הרץ הרציני אצלנו במשפחה זה בכלל בעלי מולי. כשהכרנו לפני כ-30 שנה בניו יורק הוא היה רץ ומשתתף במרתונים, התחלתי לרוץ רק כדי למצוא חן בעיניו. התחלתי לרוץ 3 פעמים בשבוע בסנטרל פארק, אבל כל חורף הייתי עושה הפסקה של אימוני הריצה בגלל הקור. עד שמולי, בעלי, שכנע אותי לנסות לרוץ גם בחורף וזהו , נכנסתי לזה לגמרי. התחלתי להשתתף במרוצים של 10 ק"מ שנערכים כל סופשבוע בסנטרל פארק."

טריאתלון נשים

ב-1988 חזרו בני הזוג בליי מניו יורק לישראל, דבורה נרשמה למרוצים של 10 ק"מ. "קצב הריצה שלי לא מהיר, בניו יורק היו הרבה רצים בקצב שלי, לא הייתי יוצאת דופן ובארץ אני נשארת מאוחר, פה יש תחרות גדולה יותר, פחות סלחניים כלפי האיטיים בחבורה, אין תרבות של לחכות ולעודד את האחרונים, בארץ זה תחום יותר אגרסיבי".

ההלם של ההתמודדות עם המרוצים בארץ דחף אותה לכיוון חדש והיא החלה להשתתף ברכיבות על אופני שטח ולפני 10 שנים, כשהצטרפה לקאנטרי בהרצליה החלה גם לשפר את סגנון השחייה שלה. תעשו אחד ועוד אחד והדרך להשתתפות בטריאתלון לא היתה ארוכה. בגיל 49 היא השתתפה בטריאתלון נשים הראשון שלה, "החוויה של טריאתלון נשים היא חוויה שונה ומעצימה ביותר, יש פירגון מאוד גדול בין נשים בתחום הזה, עשיתי את המקצה העממי ולא האמנתי לתוצאה שלי בסופו, זה היה מדהים, כל ההתנהלות היתה אחרת, ההתחשבות ,זה שחיכו ועודדו גם את האחרונות. זה בפרוש נתן לי דחיפה לקחת את זה למקום רציני יותר".

מה היעד הבא?

"הגעתי להשגים מדהימים, אבל היום בגיל 59 אין לי יותר יומרות לשיפור תוצאות. בקבוצת הגיל שלי אני נחשבת חזקה אבל מה שמעניין אותי היום זו בעיקר הנוחות- שיהיה לי נוח באימון עצמו וגם במרוצים, בהתחלה הייתי באטרף, עשיתי תחרויות של 10 ק"מ וגם טריאתלונים כך יצא שהשתתפתי ב-13 תחרויות בשנה ואז נפצעתי כמה פעמים ברציפות והבנתי את הרמז".

אם אתם חושבים שהרמז הוא לפרוש מפעילות גופנית, תחשבו שוב! בליי הבינה שהגוף מבקש להוריד הילוך. מכאן התחיל מהפך בחשיבה ובהתנהלות, היא טופלה אצל טובי הפיזיותרפיסטים, שינתה את התזונה שלה והורידה משמעותית את רמת העומס באימונים, "היום, אני נהנית מאוד מהאימונים השפויים והקלים יותר. במשך שנתיים נלחמתי בגוף שלי ואז הכל השתנה. כשהייתי בטירוף של האימונים היה לי קשה לעצור ולהקשיב, אבל בסופו של דבר המסר עבר. אני מסתכלת על הצעירות שמתאמנות איתי ומקווה שגם הן, כשהגוף יאותת להן, ידעו מתי להאט כדי לא להיפצע. באוקטובר האחרון עשיתי את המרתון הראשון שלי. היו פציעות בדרך ולא האמנתי שזה יקרה, אבל בזכות תוכנית האימונים המתונה שבנו לי הצלחתי לעשות את זה כמו שתכננתי".

לסתום חור בבטן במקום חור בלב

ליעל (שם בדוי) יש קול רך והמון כאב שמסתתר מאחוריו. אני שומעת אותו בין המילים וגם בתוכן. בת 43 , רווקה, עורכת דין 15 שנה ופעילות גופנית מעולם לא היתה עניין שבשגרה עבורה. "משעורי ספורט הייתי מתחמקת תמיד, אבל בשלב מסוים בחיים התחלתי להשמין, בהתחלה השמנה קלה, הייתי עגלגלה, אבל אז זה כבר נהיה מוגזם והתחלתי במסע פראי של בדיקת כל דיאטה ורופא אפשריים בכדי לרזות. בכל פעם רזיתי, אבל רק באופן זמני, בעיית עודף המשקל לא נפתרה לטווח ארוך והמצב הגופני התחיל להזיק לי".  המצב החמיר עוד יותר לפני כמה שנים, כאשר בן זוגה לחיים חלה במחלה קשה ונפטר בעקבותיה. הכאב הגדול מצא נחמה במזון, "לא ידעתי מה לעשות עם כל הצער הזה והאוכל היה סוג של מפלט, משהו מרגיע כביכול שאמור לסתום את החור בבטן".

מה הביא אותך להתחיל לרוץ?

"במהלך השנים הלכתי ברגל באופן לא מסודר ואז יום אחד מישהו בעבודה סיפר על אימון הריצה שלו וחשתי קינאה עצומה והוא אמר לי: מה הבעיה, תרוצי!". וכך, לפני כ- 4 שנים יעל נתנה לעצמה מתנה ליום הולדת: מאמן כושר אישי. "התחלתי לרדת במשקל ומצבי השתפר פלאים. הריצה ממש הרימה אותי נפשית והצלחתי להזדקף מחדש. לפני כן קראתי ספר הנקרא 'ללא פרויד, ללא פרוזק' שמדבר על כך שלריצה יש אפקט מדהים על מצבי דיכאון. הריצה החזירה אותי לחיים בכך שהיא אפשרה לי, לפרקי זמן, להפסיק לחשוב על אותם דברים שמטרידים את מנוחתי, ההתעסקות בקושי הפיזי של הריצה, בנשימה, בקולות הצעדים שלי, הריצה אפשרה לראש לנוח".

היו עוד הפסקות מאז שנבעו ממשברים נוספים בחיים האישיים, אביה נפטר והיא החלה לעבור תהליכים שערערו את שיגרת האימונים שלה עד למצב שהפסיקה. הצצה אקראית על עצמה באחד הימים בחלון ראווה, החזירה אותה למסלול, תרתי משמע, והיא החלה לרוץ עם קבוצה 3 פעמים בשבוע בין 6-7 ק"מ.

"לילה אחד ישבתי מול המחשב וקראתי מייל של מכרה שסיפרה על מרתון ברלין בהתרגשות רבה. הבנתי פתאום שזה יהיה אידיוטי לוותר על חוויה כזו ואז פניתי לרן שילון משום שהבנתי ששם יש אפשרות לליווי אישי שמאוד מתאים לי. זה לא היה פשוט אבל ידעתי שהפעם אני לא מוותרת. בפגישה השנייה עם רן, הגענו יחד להחלטה שאני הולכת לעשות מרתון, באותו רגע זה היה נראה לי לא הגיוני, אבל רן נתן לי הרגשה שזה אפשרי, שאנחנו לא מדברים על משהו מופרך. כששאלתי אותו איך אעשה את זה? הוא ענה לי: כמו כולם- צעד אחרי צעד! הוא חיבר אותי למאמנת שידעה לקרוא את נקודות התורפה שלי ויצרה איתי יחד תוכנית שהמטרה שלה היא אמנם המרתון אבל בדרך יש הרבה תחנות ומוכנות למהמורות".

איך הריצה מטפלת בצער?

"מקום ששומר על השפיות והשקט הנפשי שלי. כשאני רצה, הכל נראה טוב יותר, הראש מסתדר לי והגוף נרגע. דווקא הרגעים הקשים של הריצה הן הדקות הכי מתוקות שלי, משום שהקושי הפיזי גונב את הדעת מהקושי המנטלי. אני חייבת להתרכז בנשימה אין מקום לחשוב על שום דבר אחר, בניגוד לאימוני הליכה בהם הרגשתי שלמעשה נוצר חלל של זמן שלי עם עצמי מול הכאב. הצער העמוק תמיד נמצא שם, אבל הריצה מרככת לי אותו וכשיש הצפה של צער אני יודעת שאולי אדם אחר היה בוחר לקחת כדור, אבל אני בוחרת בנעלי ריצה".

מתוך הבלוג של ענת הראל.

צילום ענת הראל: זיו שדה עבור מגזין "באלנס".
צילומי אילוסטרציה: ThinkStockPhoto