dalitush - הבלוג של dalitush

לחברתי, באהבה! על הספר והסרט "אשמת הכוכבים".

לפני שלושה חודשים בערך קראתי את הספר "אשמת הכוכבים". אני לא יודעת למה לא כתבתי פוסט על אודות הספר עד עכשיו, אבל תגובתי אליו הייתה דומה לשאר התגובות של הסובבים אותי - בכי מהול במעט צחוק והמון המון רגש. לפני יומיים הלכתי כמובן לראות את הסרט, וכעת אני כותבת את שאני מרגישה.   הסרט "אשמת הכוכבים", […]

dalitush

17/07/2014


לפני שלושה חודשים בערך קראתי את הספר "אשמת הכוכבים". אני לא יודעת למה לא כתבתי פוסט על אודות הספר עד עכשיו, אבל תגובתי אליו הייתה דומה לשאר התגובות של הסובבים אותי - בכי מהול במעט צחוק והמון המון רגש. לפני יומיים הלכתי כמובן לראות את הסרט, וכעת אני כותבת את שאני מרגישה.  

הסרט "אשמת הכוכבים", בעיבוד מדויק לספר מאת ג'ון גרין, מספר על נער ונערה המתמודדים עם מחלת הסרטן. הם נפגשים בקבוצת תמיכה, מתאהבים עד כלות ועוברים יחד את המחלה הנוראה מכל. ערב יום שלישי ואני בקולנוע. אני צופה בסרט ולשמאלי יושבת אחת מחברותיי הטובות ביתר, שהסרטן הארור לא פסח על רבים מבני משפחתה. לימיני יושבת עוד חברה ממש קרובה, שהתמודדה עם הסרטן על בשרה והחלימה לפני בערך ארבע שנים . לאחר הסרט, בעוד שש עינינו דומעות, ידעתי בדיוק מה אכתוב. אז בהשראת הספר (והסרט), שחלקו מבוסס על אס.אם.אסים ומיילים, קבלו את המכתב שעד עכשיו לא העזתי לכתוב.

אהובית,

25 שנה פחות או יותר, שטנו שייט תענוגות בספינה וגדולה ומפוארת. נכון. לפעמים היו גלים והספינה הטלטלה מעט. אין מה לעשות! גם בשייט תענוגות יש לפעמים קצת מהמורות. ואז, ביום בהיר אחד, הספינה טבעה. צחקו עלינו הכוכבים וכמו אחיות תאומות קיבלנו שתינו כמעט בבת אחת בשורה – לי חילקו הכוכבים ניתוח לב מסובך ולך את מחלת הסרטן יימח שמה. אך כיאה לפייטריות שכלום לא יכול לשבור את רוחן, נלחמנו; עברנו ניתוחים והחשוב מכל היינו שם אחת בשביל השנייה. בגלל זה אנחנו כאן. "כוכבי המזל" הארורים נכשלו במלאכתם ואנחנו הוכחנו שיהיו אשר יהיו הקלפים שחולקו לנו, אנחנו עדיין כאן.

אז בובי שלי,

הספינה טבעה. אנחנו ירדנו ממנה בזמן והמשכנו אל החוף עם סירת ההצלה. זכינו לחיות. זכות גדולה לחיות לא? אני יודעת שאני לא יכולה לדבר בשמך, אך בכל זאת יש לי כמה בקשות קטנות גם ממני וגם ממך. הבקשה הראשונה והחשובה מכל היא שבאמת נחייה. שנעשה את מה שאנחנו אוהבות סתם כי קיבלנו את החיים במתנה, וכי אנחנו יודעות ששום דבר לא מובן מאליו. הרי מי יודע מה יהיה מחר? שגם ברגעים עצובים ומדוכדכים נדע לעשות פסק זמן ולייצר שמחת חיים; גם אם היא פנימית. שתמיד יהיה לנו את ה"דרייב" הזה, השאפתנות שתמיד כל כך התגאינו בה. שנרדוף אחרי החלומות שלנו וננסה להשיג אותם. אחרי כל מה שעברנו לא מגיע לנו? אנחנו לא שוות וראויות? אני חושבת שכן, ואת? אוהבת אותך יקרה שלי, את גדולה!