הבלוג הסודי - הבלוג של אחת מאיתנו

כשהלב בוכה..

ימים לא קלים עוברים על כולנו. המלחמה, הטילים, האזעקות, הכניסה הקרקעית, הפצועים, ההרוגים.. ללכת לישון בלילה בידיעה שבבוקר אשמע עוד "הותר לפרסום" ועוד שמות, ועוד משפחות שנוספו למשפחת השכול ועוד נכי צהל, ועוד פגועי חרדה ועוד עצב ועוד הרס ועוד ועוד. ועם כמה שאני מסכימה עם המבצע ומחזקת את ידי הלוחמים שם, זה משא כבד […]

אחת מאיתנו

22/07/2014


ימים לא קלים עוברים על כולנו. המלחמה, הטילים, האזעקות, הכניסה הקרקעית, הפצועים, ההרוגים..
ללכת לישון בלילה בידיעה שבבוקר אשמע עוד "הותר לפרסום" ועוד שמות, ועוד משפחות שנוספו למשפחת השכול ועוד נכי צהל, ועוד פגועי חרדה ועוד עצב ועוד הרס ועוד ועוד.
ועם כמה שאני מסכימה עם המבצע ומחזקת את ידי הלוחמים שם, זה משא כבד שאני לא מצליחה לסחוב.
יש לי ילד בן 8 ואני מסתכלת עליו ורואה אותם. אני לא רוצה שהוא יתגייס לקרבי. אני אגואיסטית פחדנית שמעדיפה להיות פחדנית מאשר לקבל את בני יחידי בארון.
אני ציונית גאה, אבל לא רוצה להקריב על המזבח את הילד שלי. וזה עצוב. עצוב אפילו לי. ומלא ייסורי מצפון ורגשות אשם. למה שלהם כן ושלך לא? אבל אני לא רוצה! לא רוצה ששערה מראשו תיפול, בגלל שאיזה ארגון טרור נבזי החליט שלא מתאים לו שנחיה כאן. לא רוצה!
אז אני רעה, אנוכית, אגואיסטית, אבל לא רוצה שבני ילך לקרבי..

ובתוך כל זה, המלחמות היומיומיות שמחד מקבלות פרופורציה ומאידך קשה לי הרבה יותר להתגבר עליהן פתאום. וחופש גדול בכלל. הקייטנה הסתיימה ואפילו פעם אחת השנה לא הלכתי איתו לים ולא ביליתי איתו ולא עשינו "יום כיף". אין בי הכוחות! אין לי מצב רוח ואין לי כח וכל מה שבא לי זה לישון. לשכוח.
אבל מה הוא אשם? הולך על קצות האצבעות בגלל שאני כמו קפיץ מתוח! וחופש! פאקינג חופש גדול!!
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות. ככה סתם. בלי סיבה. בסופר, בבית, ברחוב, תוך כדי ריצה ובחדר הכושר.

והמלחמה השנייה שלי, זו שדופקת לי את הגוף. כשמצד אחד ילדים מתים ומצד שני אני נלחמת כדי להביא ילד נוסף לעולם. והבוקר האחות אמרה לי שמשהו לא בסדר ושאדבר עם הרופא. ועכשיו אני צריכה לחכות עד הצהריים כדי להתקשר אליו ולשאול אותו מה מכל החומרים דפק לי את הגוף? הגוף שהיה בריא ב 100% פתאום כבר לא. משהו נדפק! והכל בגלל שרציתי עוד ילד! הטיפול הקודם כנראה דפק משהו בסיסטם.
ומהצד השני לגמרי אני מרגישה כמו אותן אמהות שהבנים שלהם נמצאים בפנים ומחכות לטלפון, סמס, הודעה. רק לדעת שהכל בסדר. שהם חיים.
ואני רוצה ליצור חיים. ולא מצליחה לתפקד. לא מצליחה לכתוב. לא מצליחה לעבוד. בקושי מצליחה לנשום בצורה סדירה.

והימים ימי אבל.. והעצב הזה כבד לי על הלב. הלב בוכה והנשמה זועקת!! והצוק בכלל לא איתן. אני קורסת. אל תוך עצמי..
והכי בא לי חיבוק! חיבוק מנחם כזה, מבין, בלי מילים. חיבוק שבקרבה שלו ובעוצמה שלו יעניק לי אהבה ואנרגיה. חיבוק מהלב. אבל אין ממי. הרי זו אני שבחרתי לחיות בלי זוגיות, ועכשיו פתאום כל כך בא לי שמישהו יאהב אותי. רק יאהב אותי. אהבה מנחמת, מרגיעה.

מקווה שאצלכם טוב יותר..