בגוף הצילום – צילום, אמנות, תרבות - הבלוג של ענבל כהן חמו

מסע ותהלוכה

אשכול התערוכות במוזיאון פתח תקווה עוסק במסעות מסוגים שונים, וכולל מספר עבודות לא גדול שמזמין גם את הצופה למסע משלו

ענבל כהן חמו

11/11/2018


האודיסאה, יצירת המופת של המשורר היווני הומרוס, אשר העלה על הכתב את הסיפור המיתולוגי אשר התקיים בתרבות היוונית כסיפור בעל פה, מלווה את התרבות המערבית מאז יצירתו. אודיסאוס יוצא אל המסע לביתו לאחר ניצחון היוונים במלחמת טרויה, אך בגלל התערבות האלים נקרות בדרכו מכשלות שונות והוא מגיע לביתו רק לאחר 20 שנה של תלאות ונדודים. כל התקדמות במסע היא גם נסיגה, טומנת בחובה את הקושי הבא שיצוץ בדרכו של אודיסאוס.

מהותו של המסע היא גם הזרות, שהרי אין אתה נודד בביתך ובעירך, אלא במקומות זרים ורחוקים. וגם אם המסע הוא מסע מטפורי ונפשי, הרי אין הוא מתרחש בבית אלא במקום בו אינך דובר את השפה ואינך מכיר את מנהגי המקום. המסע מכיל בתוכו גם את יעד המסע, משאת הלב, הבית שאליו שבים או מחוז חפץ נכסף – אך כפי שאומר קוואפיס:

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בכניסה למוזיאון נמצא סירת נייר ענקית מנייר מוזהב, יצירתו של ליאור גריידי. אני נזכרת בסיפור "חייל הבדיל" של אנדרסן וחושבת על מסעו בספינת הנייר. בסיפורו של אנדרסן, הדמויות מואנשות רק בדימיונו של הקורא, כפי שכתבה יפה מרית בן ישראל, וכעת, כשהצעצוע קיבל ממדי אנוש, אני חושבת על המסעות הבלתי אפשריים של סירה רעועה זו. המחשבה על קיפולי נייר מניבה כמעט תנועה בלתי רצונית של האצבעות. כדי לקפל סירה בגודל כזה נדרש מחול מורכב של הגוף – אשר לוקח אותנו אל המסעות האחרים בתערוכה.

ליאור גריידי, סירת נייר. צילום: ענבל כהן חמו

ליאור גריידי, סירת נייר. צילום: ענבל כהן חמו

שביל ישראל החוצה את הארץ מדן ועד אילת, נחנך בשנת 1995 ומאז הפך ליעד לחובבי הטיולים וסמל למחויבות לארץ ולאדמתה. הוא משמש את מירב הימן ואילת כרמי כרקע לעבודת הוידאו התלת ערוצית שיצרו: "שביל ישראל: התהלוכה". 4 שנים הן עובדות על הפרויקט והתוצאה היא אחת העבודות המרגשות שראיתי. הימן וכרמי מצלמות תהלוכה שנודדת על השביל בלי לגעת בקרקע. התהלוכה מתרחשת במרחב ללא סימני אנושות וטכנולוגיה, במרחב אפוקליפטי בין עבר לעתיד, תהלוכה של נשים וילדים בעיקר, פליטים מאסון לא ידוע. נודדים חסרי תכלית באופן שמתנגד לעצם רעיון ההתקדמות שהוא יסודו של המסע. כ-50 משתתפים, מתנדבים ואמני קרקס משתתפים במסע, באמצעי תחבורה אבסורדיים ומופרכים כמו גלגל טפטפות גדול, עליו רוכבות שתי נשים, מטילות את משקלן קדימה ואחורה כדי לאזן אותו, על קביים מקופסאות וכדורי תאורת רחוב ועוד מתקנים שהומצאו במיוחד. המסע שנועד להכיר את הארץ ולהוכיח את הקרבה אליה הופך לריחוק, המטיילים עם הרגליים על הקרקע הופכים לנוודים שרגליהם (או ידיהם) אינם נוגעות בקרקע, ללא אחיזה בזמן ובמקום. המסע מייצר כוריאוגרפיה חלומית, הגוף מתגלגל, מתאמץ, וממשיך בדרכו, מלווה בשירת קינה.

מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מראה הצבה

מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מראה הצבה

מירב הימן ואילת כרמי, סטיל מתוך "שביל ישראל"

מירב הימן ואילת כרמי, סטיל מתוך "שביל ישראל"

עוד עבודה מצויינת בתערוכה היא זו של אורית רף. רף צועדת לאורך דרך בורמה, הדרך שנפרצה לירושלים הנצורה בזמן מלחמת השחרור, ושסבה היה בין פורצי הדרך. היא מחזיקה בידה 500 בלונים בצורת שריוניות שנוצרו במיוחד עבורה ומשחררת אותם אחד אחד לאורך הדרך, עד שהיא מגיע עם השקיעה לירושלים ושם משחררת את האחרונים. הצילומים נעים בין צילומי אוויר, צילומים מהצד ולקלוז אפים. לפעמים רף הצועדת נראית כאילו היא מחזיקה עוד עץ בידה. הבלונים המתעופפים יוצרים מראה מופשט סוראליסטי שמתכתב עם עבודתן של הימן וכרמי בחדר הסמוך. פניה המאומצות של רף, המשחררת את הבלונים העגלגלים והנפוחים, אביזר לילדים ולימי הולדת מעמתות את הבלונים עם ההיסטוריה – כלי מלחמה, לוחמים ונפגעים. כמו שיירת השיריוניות הפצועות שמחכות לנוסעים לירושלים בשער הגיא ומזכירות מי הצליח להגיע לירושלים ומי לא. המסע הרגלי קשה, ובאופן מהופך, שחרור בלוני ההליום הקלים והפורחים מסיר משא מכתיפה של הנודדת.

אורית רף, סטיל מתוך "פרפרים"

אורית רף, סטיל מתוך "פרפרים"

אורית רף, סטיל מתוך "פרפרים"

אורית רף, סטיל מתוך "פרפרים"

לא מפתיע שרוב העבודות בתערוכה הן עבודות וידאו. המסע מטיבו מצריך משך שמדיום הווידאו מאפשר יותר מכל מדיום אחר.

היעד הוא רק התירוץ לצאת למסע – והמסעות בתערוכות היפות במוזאון פתח תקווה הן הזמנה למסע אישי עבור הצופה, במחוזות אליהם ישוטט בנפשו.

הזדמנות אחרונה לראות

מוזיאון פתח תקווה

אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה (צרפת)

פרטים באתר המוזיאון