עיר העונש

עברתי לירושלים לפני 3 שנים, כדי לנצח את הדעות הקדומות. בלי עבודה, בלי דיור לצעירים ובלי טיפת צדק- אני לא בטוחה שזה יחזיק עוד הרבה

ענת גויכמן

02/03/2011


לפני 3 שנים החלטתי שאני עוברת לירושלים. ממש לא חשבתי שזאת עיר מגניבה- זו ברירת המחדל של אלו הבוחרים ללמוד באוניברסיטה העברית. השלמתי עם הדיכאון של לעבור לעיר הסכסוכים והמלחמות הבלתי פוסקות באלף שנים האחרונות פלוס מינוס, וארזתי את פקלאותיי.

הגעתי לכאן בעיצומו של חורף 2008 וניצלתי את קירבתי למעונו של הכל יכול כדי להתפלל שלא יירד שלג - או אז אאלץ למות. הקור מעולם לא היה ידיד ולא רֵע. החורף עבר ללא תקלה ולא נרשמו בו תגובות מטאורולוגיות קיצוניות, אולם נרשמה בו עלייה חדה ומשמעותית במדד הסימפטיה שלי לעיר. כל פינות החמד הנסתרות יותר ופחות נגלו בפניי, חומות העיר העתיקה והארכיטקטורה של הבניינים מתחילת המאה הקודמת שיוו לעיר מראה פריזאי משהו, והקסם הירושלמי התחיל במסע הכיבושין שלו במחוזות קרביי. גם הקסם של האנשים לא פסח עליי, והחמימות והישירות חיממו את המקומות שדי הצטננו בקרה התלאביבית רבתי.

האופוריה ועונשה

אחרי שנה עברתי לנחלאות שממש שיתקה את העצבים הביקורתיים שלי: הסימטאות המשובצות בתי אבן-ירושלמית, גינות החמד הירוקות המזכירות כי פעם הייתה שכונת חצרות, פנסי הרחוב הישנים שמאירים את הסימטאות באור כתום ורומנטי בלילות חשוכים וכמובן המיתולוגיה העשירה של השכונה - לעומת כל אלו, המתח ששזור במילה "ירושלים" התפוגג והפך למשהו הרבה יותר רך ונעים. שם פגשתי גם את עמוס, בן הזוג שלי, איתו אני חולקת כיום דירה אחרת + חתול. בתקופה הזו האופוריה הירושלמית שלי הייתה בשיאה ונשאתי בגאווה את נס ה"שתישרף תלאביב, עיר מלאה באנשים מזוייפים, ירושליים זה הדיבור! ג'רוז רולז!!!!111!!" וכיוצ"ב.

מכל מקום, האופוריה שלי החלה להיסדק ברגע שהפכתי ליותר ויותר מעורבת בעיר. התחלתי לחנוך ילדים בשכונת קטמון, וראיתי שהם חשופים לזוועות החיים שמתרחשות סביבם בצורה קרובה להחריד. ילדים בכיתה ב' סיפרו לי איך מישהו ניסה לאנוס ילדה בת 12 מחוץ למתנ"ס, נכשל ונתפס. סיפרו לי איך כשהם הולכים לשחק בגן הציבורי יש אנשים מבוגרים מוזרים שיושבים שם לבד ומסתכלים עליהם. סיפרו לי איך אמא עובדת קשה בניקיון ואין כסף. מ', הילד הסודאני שחנכתי שניכר היה כי יש לו בעיות רגשיות קשות, תיאר בפניי את הזוועות שעבר בחארטום. הדברים האלו לא נשגבו מבינתי לפני כן, ולצערי אינם נחלתה הבלעדית של ירושלים, אבל זוהרה של העיר החל להתעמעם. גם המציצן ליד חלוני בשכונת נחלאות לא תרם להילתה של העיר, כמו גם החרדים שצעקו על מנהלת המתנ"ס בשכונה שהיא אישה טיפשה ואיך היא לא מצליחה להבין שהם מנסים להתפלל, בזמן שנערך במקום הפנינג לקשישים בודדים תושבי השכונה במסגרת "קהילה תומכת".

להישאר ולעזור

ועדיין, ירושלים מבחינתי הייתה קסומה, על כל הפגמים והצלות שהותירו בה כל אותם כוחות אימתניים שהתנגחו בה במרוצת השנים: חברתיים, מדיניים וכלכליים. ידעתי שאני רוצה להישאר כאן. כי אם כולם יברחו, מה יהיה? אי אפשר להפקיר את העיר הזאת לאלו שידרדרו אותה. שישדדו ממנה את כל הטוּב שבה ויעשו בה כבשלהם, כאילו לא הייתה העיר אולי הכי חשובה שישנה, העיר שמכילה בתוכה כ"כ הרבה לכ"כ הרבה. אין סיכוי. נחיה פה ונסתדר איכשהו. יהיה קשה, אבל לא נברח אחרי התואר. נישאר וננסה לעזור.

מתוך נקודת מוצא זו, התחלתי להתמחות אצל המלך, יו"ר וועדת הביקורת של עיריית י-ם מסייה יוסף (פפה) אללו הגדול. פפה, יו"ר סיעת מרצ בעירייה החולשת על 4 מנדטים דרך קבע בי-ם, הוא חסר מנוחה וחסר תקנה. אולי זה המזג הפרואני, אולי ADD, בכל מקרה - רק טוב צרוף מופק מזה, מפני שהבנאדם לא שוקט לרגע. ובוא נאמר- להיות אופוזיציה בירושלים זה לא כמו להיות אופוזיציה בסביון. לא פשוט כלל. בית יהונתן, גן המלך, עיר דוד, מלון שפרד, שייח ג'ראח' ועוד נושאים שנמצאים על סדר היום המדיני הכלל ארצי - לא היו מגיעים לתודעת העם ולציבוריות לה זכו לולא פפה.

הקרדיט שניתן לו כאן הוא גדול לא בכדי, מפני שפפה דואג כל הזמן לקדם עניינים בהם הוא רואה הפקרות וחוסר צדק בצורה התקיפה והחריפה ביותר. הרבה דברים לא מצליחים לזלוג מעבר לקירות העבים של כיכר ספרא. אנוכי עדה. רק ההתנהלות בישיבות המועצה היא סיבה לתרעומת: הצעות לסדר היום שלא נושאות חן בעיניו של ראש העיר, יורדות מסדר היום ללא דיון ראוי בהן. כאילו טסנו אחורה בזמן ואנו נמצאים כעת בישיבת הדיוואן בארמונו של סולטאן כזה או אחר. מיקרופונים ינותקו לפני הזמן. שאילתות יתקבלו בלגלוג. מסמכים לא יועברו. תשובות לשאלות קשות לא ינתנו. צווי בית משפט לא יכובדו. ועוד ועוד. המתמחה השנייה שהיא במקרה גם חברה שלי, הייתה בשוק קטטוני אחרי ישיבת המועצה הראשונה בה נכחנו ואמרה שזה פשוט מזוויע לשבת באולם ולצפות בצדק נמחה מהעולם בחוסר אונים. יש את השלטון, ואם אתה לא איתו - אתה נגדו ובכיכר ספרא לא יבחלו באמצעים.

אין עבודה, אין דירה, יש מגדלי יוקרה

ובנימה אישית, אני מנסה למצוא עבודה כבר חודש בערך. אין עבודה בירושלים. פשוט אין. ואני כבר לא מחפשת רק בתחום המעניין אותי, תקשורת. גם בתחומים אחרים. יבשה הבאר. רבים עזבו. ומה יהיה כשתהיה לי משפחה? והאם אוכל לבנות קריירה בירושלים? ומה עם דיור? פרוייקטים לדיור בר השגה נבלמו שוב ושוב ע"י היועץ המשפטי של משרד הפנים שטען כי "אין חקיקה בעניין", ולכן פרוייקטים מוכנים, שהושקעו בהם עשרות שעות עבודה ועשרות אלפי שקלים מכספי משלמי המיסים, נכנסו למגירה עד לא ידע. באשדוד, בתל אביב ובירושלים.

ומי ירים את הכפפה ויילחם בקבלני מגדלי היוקרה שצצים בירושלים כפטריות אחרי הגשם? בשבועות האחרונים עוד תכנית של מגדלים כאלו אושרה, והם מתוכננים לקום על חורבותיו החצי-קיימים של הכפר ליפתא, בואכה ירושלים. גם דיור לעשירים וגם נישול אנשים שעדיין חיים בירדן ויכולים לתבוע את זכות שיבתם לנכסיהם אלו במידה ויקום הסכם מדיני בין הרשות לישראל. שניים במחיר אחד. מעולה.

אמנם תחום המתמטיקה מעולם לא היה הצד החזק שלי אבל: דירות שעולות בערך כמו דירות בת"א + שוק עבודה שלא מתקרב בכלל ולו בקצת לשוק העבודה של ת"א = יכולת לחיות? נראה לי שיש כאן בעיה... ואם זורקים למשוואה הזו גם  התחרדות מאסיבית והקצנה דתית, שיתוק תחבורתי כמעט מוחלט (מי יודע עד מתי) נוסף להתססה לא פוסקת של השלטון המקומי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעיר בפרט ובעולם בכלל -  אני תוהה מה יוצא בסוף המשוואה.

עד לפני זמן לא רב חשתי שאלו משוכות שניתן לעבור. ויש צעירים בירושלים. ויש חילונים בירושלים. והם רוצים להישאר. וכרגע זה עדיין נכון. אני מניחה שהשנה האחרונה תהיה המבחן. אולי יקרה נס. והרי קרו ניסים מעולם. גם באזורנו מוכה הגורל. אבל מה שבטוח, רצון ותקווה יש. אולי תקווה מפוכחת יותר, מחוספסת יותר אבל תקווה. לירושלים של כולן/ם. אינשאללה.

>> מתוך הבלוג של ענת גוהימן- הגיגים מעיר הקודש
צילומים:

http://www.flickr.com/photos/commensa/4159648043/

http://www.flickr.com/photos/gnuckx/3321326873/

http://www.flickr.com/photos/davidmasters/3056840190/