לליב - הבלוג של לליב

מבדידות האנשים

על בדידות, סגפנות, טיפוסים חברתיים, ומה שביניהם. למה אנחנו מפחדים להיות לבד?

לליב

28/03/2012


בדד במשעול

השבוע יצא לי לשוחח עם קולגה בענייני בדידות. אני סגפן, הוא אמר לי, בדיוק כמו אבא שלי. מאוד אוהב להיות לבד, אין לי צורך בעוד אנשים כל הזמן מסביבי.

הלכתי הביתה עם המחשבה הזו. אין לי בעיה עקרונית להבין למה מישהו אוהב להיות לבד. גם אני  נהנית מהזמן שלי לבד ולעתים, כשאין הרבה זמן כזה בנמצא, אני חשה צורך דחוף ומיידי להיות קצת לבד. למרות כל זה, עדיין אני לא מרגישה שאני יכולה לבלות רוב הזמן בגפי. ייתכן שיש פה פרדוקס: אני מודעת לעובדה שהאדם הוא יצור חברתי, אבל עם זאת אני רואה בזה גם מכשלה. כאילו, עצם העובדה שאיני יכולה להיות הרבה לבד, מונעת ממני דברים מסוימים. נסעתי לבד לטיול של כמה חודשים. זו הייתה חלק מהתמודדות שלי עם הנושא הזה. להגיד שהיה קל? לא יכולה. לא רק בגלל אותם רגעים בהם הייתי כל כך עייפה וכל כך צריכה לשירותים שרק חיכיתי שמישהו יעזור לי לסחוב את התיק. לא רק בגלל רגעי הגעגוע או הרצון לחלוק את כל היופי עם אנשים שקרובים אלי. כנראה, גם בגלל קושי בסיסי שלי להיות לבד. למה זה קורה?

מעטים יוצאים ממנה נשכרים

יום לאחר השיחה ההיא עם הקולגה, אמרתי לו שהירהרתי בנושא והיה לי קצת עצוב. אפילו הופתעתי.  או, שזה לא יהיה לך עצוב, הוא אמר. את רואה שאני מאוד אוהב את מי שאני, מה שאני עושה, את האנשים שמקיפים אותי. אני אהוב ומוקף בחברים, ובכל זאת אני אוהב להיות לבד ולא מרגיש בודד.

את זה אני מבינה. אבל איך תסביר את זה שאתה טוהב להיות לבד לרוב ובאותה נשימה מעיד על עצמך כיטפוס סופר-סוציאלי? תראי, הוא אמר, יהונתן גפן כתב את זה מקסים:

מבדידות האנשים יוצאים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים. אם שאלת את עצמך מי הם אותם מעטים, אני שם.  כי כך פשוט הכי טוב לי. מכירה את השיר הזה, מצד שני אני גם מכירה שירים אחרים.

לא טוב היות האדם לבדו? או: ממה אני מפחדת

מעולם לא פחדתי להישאר בגפי. בתור ילדה, גם כשכולם היו הולכים ומכבים את האור, לי מעולם לא היו גדודי מפלצות מתחת למיטות או פחדרונים בארונים. אפילו קריוס ובקטוס ביקרו ילדים אחרים. ולראיה - הפעם הראשונה אצל רופא השיניים ולא לצורך בדיקה הייתה בתיכון. לא פחדתי להישאר לבדי. תמיד עשיתי לבד הרבה דברים ואני עדיין עושה. למרות זאת, מרגישה סוג של קושי להתמודד עם הלבד. כנראה שאני לא היחידה. לאחרונה יצא לי להאזין לכמה שירים חדשים. מסתבר שגם שלמה ארצי, אייל גולן וחברים - כולם מוקפים באהבה, ובאלפי אנשים שמביעים את הערצתם באופן יומיומי- שרים שירי בדידות ומדברים על הנושא בראיונות לכלי התקשורת. להערכתי, לא רק בגלל שהנושא פופולארי, או תמיד היה. פשוט בגלל שבאיזה שהוא מקום זה נוגע לכל אחד....

אז כן- אני יכולה להישאר לבד, לנסוע לבד לטייל, להיות עם עצמי. בכל זאת, כמה שעות אחרי הפרידה מבעלי בעיקר פחדתי.

עובדה היא שהדבר שהיה לי הכי קשה, היה פשוט לחזור הביתה. להיות שם לבד. כשנסעתי לחברה שלי להיות אצלה קצת עד שארגע חשבתי שמדובר בעניין של כמה שעות. יום למחרת עדיין לא הייתי מסוגלת לחזור הבייתה. גם כאשר החלטתי שאני חוזרת, לא הייתי מסוגלת. נסעתי ליד הבית שלנו, שמעכשיו רק שלי. עצרתי. רציתי לחנות, לעלות במדרגות לקומה האחרונה, ולא יכולתי. התקשרתי לחברה  ואמרתי לה שאני חוזרת לישון אצלה לעוד יום. אחרי כמה ימים הרגשתי יותר בטוחה. חברה אחרת באה לישון אצלי כמה ימים. לאט התרגלתי לעובדת היותי לבד בעיר גדולה. לא פחדתי יותר, לפחות לא מהלהיות לבד.

כשניסיתי לשאול את עצמי ממה בעצם הכי פחדתי, לא הייתה לי תשובה. מה בעצם כל כך מפחיד בלהישאר לבד? לא יודעת. שאלה קשה מידי שלא יכולתי לענות עליה אז וגם היום עדיין מתקשה. ואני תמיד אומרת שהשיעור הכי חשוב זה לגור לבד בעיר גדולה. (לא תל אביב. או ירושלים).

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt