בין תל אביב לקיבוץ - הבלוג של תל אביבית נמרצת לשעבר

לפני הכול - שיר הלל לאוכל

על איך כמה ולמה הגעתי עד הלום. למה דווקא אוכל ואיך זה שדווקא מסעדות

תל אביבית נמרצת לשעבר

29/05/2010


אנוכי נמנית עם אוהבי אוכל. אולי יזדהו איתי אנשים כמוני כשאני אספר לכם על ההתלהבות המרטיטה שאני חווה לפני יציאה למסעדה חדשה שמעולם לא הייתי בה. הציפייה ללא נודע, הגילוי שמצפה לי, השאיפה להכניס לפה שלי הברקה קולינרית חדשה, כל אלה ממלאים את החללים הנפשיים שלי בתאבון חייתי וכל בילוי קולינרי חדש גורם לי להתרגש כמו נערה מתבגרת לפני דייט ראשון.

 

לפני שהכול כאן מתחיל, יש בי את הצורך להסביר לפרט ולהדגים (ואולי גם לתרץ) את הערצתי הגדולה לאוכל (ובמיוחד לאוכל "בחוץ") או במילים אחרות את תעוותי הגדולה למסעדות. אז אני עושה זאת על מנת לספק את יצר הסקרנות שלכם ולקשקש עוד פוסט מעורר יצירה מוגברת של מיצי הקיבה.

 

זה התחיל בגיל 18 כשחברותיי קראו cosmo או "לאישה" (כבודם מונח במקומם וגם אני לפעמים מדפדפת בהם), אני קראתי את כל הביקורות של המסעדות שהופיעה ב"גלריה" של "הארץ" וסימנתי מקומות לאכול בהם ב"עכבר העיר". התחלה מרשימה תודו.

 

זה המשיך באהבה עצומה לגברים שיודעים לבשל ומי שאכן ידע, זכה לקטוף פירות שמימיים כי בשבילי ארוחת ערב היא כמו משחק מקדים ארוטי וחושני במיוחד.

 

את גיל 19 שלי (וגם את כל שאר הגילאים כמובן) חגגתי במסעדת גורמה צרפתית "קלודין" ביהוד (ושילמתי על הארוחה רבע מהמשכורת החודשית שלי). ביום הולדתי האחרון לפני שנה הצלחתי לשבור את כל השיאים של עצמי, על ידי חגיגת יום ההולדת ב-3 מסעדות שונות. זה התחיל בארוחת בוקר ב"הוטל מונטיפיורי" עם קבוצת חברים בעלי רמת הפלצנות הדרושה שגם אוהבים בוקר, המשיך בארוחת ערב ב"אונגין" (מסעדה רוסית עם תאים פרטיים לחגיגות אינטימיות) עם החברות הרוסיות שלי שאוהבות לשתות ויום למחרת זה הסתיים בארוחת צהריים במוזס (כדי להוריד את ההנגובר של לילה קודם).

 

בגיל 23 חברי הטוב עבר תחת חסותי תהליך מטמורפוזה שבו הפך בעידודי ממי שיודע לאכול רק שווארמה ופלאפל (ואין לו מושג מאיזה כיוון לפתוח תפריט) לאדם שהיום יודע להעריך אוכל ויין.

 

בגיל 25 עם אותו החבר, לקחנו לעצמנו פרויקט לטעום את כל המסעדות שהוגדרו כ"הטובות ביותר" בתל אביב באיזה גיליון חגיגי של "על השולחן" שהפך להיות בעיניי חבריי לספר התנ"ך הפרטי שלי. לקח לנו אומנם כמה חודשים, אבל בסוף "הפרויקט" היינו בכל המסעדות המבוקשות – אפילו ב"מול ים".

 

כשאני צריכה לבחור מסעדה, הפה שלי מתמלא ברוק וביובש בו זמנית, אני עוזבת הכול ומתחילה לדפדף ברשימת המסעדות שמובנית בתוך המוח שלי. מחוץ לראש שלי, אני גם מנהלת רשימה מסודרת של מסעדות בהם אני רוצה לאכול ועוד לא יצא לי (כל חבריי ומכריי אוהבים לקבל המלצות מה"רשימות" שלי כשיש להם מה לחגוג או במי להשקיע).

 

כשאני מתחילה לדבר על אוכל או על מסעדות, כולם ישר נהיים רעבים ומתחילים לחפש מדריכי משלוחים ואני מוכנה לוותר על קניית נעליים ובגדים (בילוי מועדף על הרבה נשים) על מנת לאכול טוב ושיהיה לי מעניין ברמה הקולינרית.

 

אם אני קוראת על מסעדה חדשה שעוד לא הייתי בה אני יעשה שמיניות באוויר כדי להגיע למקום המסקרן וכמה שיותר מהר. מיותר לציין שיש לי בראש תוכנית פעולה לכל השבוע, שבה מפורטים כל המסעדות בהם אני רוצה לבקר.

אני אוהבת לשמוע על אוכל, לקרוא על אוכל ולדבר על אוכל, ואין מישהו שינצח אותי בחידון המסעדות התל אביביות (כמה ניסו ולא הצליחו).

 

יש לי בבית טבח מקצועי שכל חבריו הם קונדיטורים אופים וטבחים כמוהו, ולא תנחשו מה זה אומר! זה אומר שכשיש לנו ערב חברים בבית, בנות הזוג מזפזפות בטלוויזיה בזמן שכל הגברים נדחסים להם במטבח J.

 

המוטו שלי הוא לטעום כמה שיותר לכן אני לעולם לא מזמינה אותו הדבר פעמיים באותה המסעדה.

 

 המוח שלי מחובר כל כך טוב לקיבה שכשלגוף חסר משהו אני יודעת בדיוק מה זה ואם יש לי "קרייבין" מטורף לדבר הזה שחסר, אני יכולה להתנהג כמו אישה בהריון אחוזת טירוף. אם הגוף זועק "ברזל" אני יודעת שאני צריכה סטייק של 700 גרם ועכשיו! אם חסר לי אומגה 3 הרגליים לוקחות אותי לסושייה האהובה ואני מפרקת מגש סשימי, אם אני צריכה סידן אני פשוט פותחת קופסה של "סקי" 500 גרם וגומרת אותה בכמה כפות ואם מדובר במחסור בפחמימות אני אלך למסעדה איטלקית ויוכל לחם, פיצה ופסטה!

 

ולסיום, אני חייה, נושמת, כותבת אוכל... ובעיניי לאושר שזה גורם לי אין שום מחיר. לכן, אני לא אוהבת לכתוב על מחירי המנות שאכלתי (למרות שהאתיקה המקצועית של מבקר דורשת זאת ואני מבטיחה שכשאני אהיה מבקרת מקצועית אני יעשה זאת) אני לא אוהבת לחשוב על אוכל במושגים של ערכים כלכליים, כי מבחינתי אין ביניהם שום קשר!

 

ועכשיו, אני מרשה לכם להגיד שאני חולנית, שבפוסט הזה יש יותר מדי "אני", שהוא ארוך מדי ואפילו תשאלו לאיפה כל זה נעלם (אני רזה – לפחות בינתיים). תגידו מה שאתה רוצים כי עכשיו, אחרי שחיברתי את שיר ההלל שלי לאוכל, לא אכפת לי בכלל, אני חווה אורגזמה גסטרונומית עמוק בתוך הראש הקולינרי שלי, הפה שלי מתחיל לגרד ואני חושבת על המסעדה הבאה...