החיים שאחרי ההתאלמנות - הבלוג של מרינה פונס

להתמודד עם רגרסיה של ילדים שאיבדו אבא

*נכתב על אובדן אבא מטעמי נוחות, ורלוונטי לגמרי גם עבור ילדים שהתייתמו מאמא* עבור כולנו, מבוגרים וילדים, נפגעת תחושת הביטחון הקיומי לאחר שאנחנו חווים אובדן של אדם אהוב וקרוב. העולם הפנימי עובר זעזוע קשה, מעין תחושה שכל מה שידענו על החיים והעולם התערער, שום דבר כבר לא בטוח וברור כמו קודם, צריך ללמוד להסתדר בעולם ללא האדם האהוב. רוב […]

מרינה פונס

03/02/2019


*נכתב על אובדן אבא מטעמי נוחות, ורלוונטי לגמרי גם עבור ילדים שהתייתמו מאמא*

עבור כולנו, מבוגרים וילדים, נפגעת תחושת הביטחון הקיומי לאחר שאנחנו חווים אובדן של אדם אהוב וקרוב. העולם הפנימי עובר זעזוע קשה, מעין תחושה שכל מה שידענו על החיים והעולם התערער, שום דבר כבר לא בטוח וברור כמו קודם, צריך ללמוד להסתדר בעולם ללא האדם האהוב.

רוב המבוגרים שחווים אובדן של אדם קרוב מרגישים שינויים בתפקודים הפיזיולוגיים הבסיסיים ביותר של החיים: מתקשים להירדם או מתעוררים לעיתים תכופות, מאבדים תאבון או לחלופין מוצאים את עצמנו אוכלים הרבה יותר.

שינויים בשינה ותאבון הינם חלק מתהליך אבל וטבעיים לחלוטין. עם זאת, לנו המבוגרים ישנם אפיקים נוספים כדי לבטא את הכאב העצום שאנחנו מרגישים.

יש לנו יכולת להבין את מה שמתרחש סביבנו, לחשוב, לבקש עזרה טכנית או רגשית מאנשים קרובים או איש מקצוע, ובעיקר יש לנו יכולת לקרוא לתחושות שלנו במילים, וזאת בניגוד לילדים קטנים.

ככל שמדובר בילד יותר צעיר שאינו מסוגל להביע באופן מילולי את מה שהוא מרגיש, כך הוא יביע את תחושותיו באופן יותר התנהגותי.

לכן רגרסיה אצל ילדים שהתייתמו מאבא היא נורמלית טבעית ומתבקשת. 

רגרסיה פירושה חזרה להתנהגויות שאפיינו שלב מוקדם יותר בהתפתחות כדי להתמודד עם חוויה שמעוררת פחד או חרדה.

ניקח לדוגמה ילד בן שלוש שכבר הצליח להירדם בכוחות עצמו, בזמן שההורים שלו בסלון. הוא ידע לשכב במיטה לבדו, לדעת שההורים שלו קיימים בסלון, אוהבים אותו ושומרים עליו גם אם הוא לא רואה אותם בחדר שלו.

אותו ילד לאחר שהתייתם מאבא שלו מתקשה כעת להירדם בכוחות עצמו ומבקש מאמא שתחזיק לו את היד עד שיירדם.

זה טבעי ונורמלי לחלוטין: אחת משתי הדמויות המשמעותיות בחיים שלו נעלמו, הביטחון הקיומי שלו נפגע, והוא כבר לא יכול להיות בטוח בדברים שהיה בטוח בהם קודם.

אותו ילד שוכב לבד במיטה, ובניגוד לעבר כבר לא בטוח שאמא קיימת גם אם היא בסלון, אולי אם הוא לא רואה אותה גם היא נעלמה לתמיד כמו אבא? המחשבה הזו מפחידה ומאיימת, ובמקום להתמודד עם הרעיון הזה שגם אמא עלולה להיעלם, הוא דורש ממנה לשבת צמוד אליו ולהחזיק לו את היד, זה מאפשר לו להשכיח את האופציה של אמא שנעלמת, מקנה לו בטחון, מרגיע אותו, ומאפשר לו להירדם. זו הדרך של הילד להחזיר לעצמו את הביטחון הקיומי.

לא רק שזה טבעי, זו התמודדות אקטיבית ובריאה של הילד עם האובדן: אפשר להסיק שהוא מבין ומרגיש שחל שינוי גדול בעולם שלו, ומתאבל באופן הזה על מה שנלקח ממנו. יותר מזה, הוא עושה פעולות כדי להסתגל למציאות החדשה שבה אבא לא נמצא.

כמובן ששום דבר מזה לא מתרחש באופן מודע, אותו ילד בן שלוש לא ידע להסביר לאמא שלו שמאז שאבא מת הוא מרגיש נורא בודד ולכן זקוק ליד שלה כדי להירדם, אלא רק ידרוש את הנוכחות הפיזית שלה.

מעבר להבנה שמדובר במצב טבעי, חשוב להיענות לצורך של הילד בקירבה ומגע פיזי, ועל ידי כך להחזיר לו לאט לאט את האמון שאמא כאן כדי להישאר, ואת תחושת הביטחון שהוא מוגן מטופל ואהוב. הוא יגלה שוב ושוב ושוב שאמא נמצאת באופן קבוע, וגם כשהיא הולכת (למשל לסלון או לעבודה) היא תמיד חוזרת, ועם הזמן יחזור להרגיש בטחון שאמא קיימת גם כשהיא מחוץ לטווח הראיה שלו.

עוד אלמנט חשוב שכדאי להבין בהקשר הזה הוא אלמנט השליטה. כולנו, הקטנים והגדולים, רוצים להרגיש שליטה על המציאות שמסביבנו, לחוש שאנחנו יכולים להשפיע על המתרחש על ידי ביצוע של פעולות מסוימות. דוגמה לכך היא תינוק בן תשעה חודשים שמפיק הנאה מרובה מלזרוק צעצוע על הריצפה ולראות את אמא מרימה אותו - פעם אחר פעם אחר פעם. אותו ילד גילה שכשהוא זורק את הצעצוע הוא נופל לריצפה, וזה גורם לאמא שלו להרים אותו. איזו תגלית מרגשת זו עבור אותו תינוק לדעת שהוא יכול לשלוט בהתנהגות של אמא שלו!

בעצם כשיש לנו שליטה אנחנו מרגישים בטחון, ככה ששליטה ובטחון באים ביחד. מוות של אבא הוא ההפך המוחלט מתחושת שליטה והשפעה על העולם. לכן ילד בן שלוש שחווה חוסר שליטה עצום בדמות אבא שנעלם יחפש להחזיר לעצמו את תחושת השליטה בדרכים כאלה ואחרות, למשל לדרוש מאמא לשבת לידו עד שיירדם.

אחת הדרכים להחזיר לילד את תחושת השליטה היא כאמור להיענות לצורך שלו. העניין הוא שגם אמא של אותו ילד איבדה את תחושת השליטה בעולם, ועכשיו מנסה לשרוד במציאות החדשה שנכפתה עליה ועל הילדים שלה. אותה אמא מתרוצצת בין אינסוף משימות לבין העבודה שלה, לילדים שלה. כנראה שבשמונה בערב היא עייפה ומותשת ורק מחכה לרגע של שקט כדי לבכות/לבהות בטלויזיה/לדבר בטלפון עם חברה. במקום שיהיו לה שלוש שעות כאלה של שקט בין הרגע שהילדים נרדמים לבין הרגע שהיא הולכת לישון, הילד בן השלוש שלה מתקשה להירדם, היא יושבת איתו עד שהוא נרדם ב9 בערב, וכן נותרות לה רק שעתיים לעצמה.

בעצם היא חווה שוב תחושת חוסר שליטה, כי הנה קורה במציאות החיצונית משהו שהיא כביכול לא יכולה להשפיע עליו.

 

בפועל, בהחלט יש דרכים להחזיר את תחושת השליטה לאותה אמא וגם לילד שלה.

איך עושים את זה?

התשובה בפוסט הבא :)