benor - הבלוג של בן אור

אם עדיין לא מאוחר, רק רציתי להגיד לך: אתה האחד שלי

בפינת הבר ישובים זוג, אחד לצד השניה, והם מדברים אהבה. לא יכולה שלא לקנא, לא יכולה שלא להיזכר באהבה שלי, גם אני עד לא מזמן הייתי כך, ופאק כמה שאני מתגעגעת לזה

בן אור

02/11/2017


uy0qzvfp7b2lyxynd4iu

קבעתי דייט.

החלטתי שהשנה אני מוצאת זוגיות ומתחתנת לא משנה מה. לפי התכניות שלי בסיום התיכון הייתי כבר צריכה להיות נשואה ורק להמתין לילדה הראשונה, אחת מתוך 4 ילדים, ואני אפילו לא קרובה לוויכוח של איזה בית יולדות טוב יותר. אני יותר תקועה בחרא של איזו שמלה לקנות שמבליטה לי את החזה ומקטינה לי את הטוסיק.

אז אחרי צ׳יטוט קצר של אהלן אהלן באפליקציה, אחרי שהחלפנו שנינויות והשחזנו מילים, קבענו להיפגש ולהמשיך על כוס יין לבן ואולי צ׳ייסר בבר הזה של הדייטים בדיזינגוף. די מוקדם, שאפשר יהיה לחתוך לדייט הבא אם יהיה משעמם, או לפרוש הביתה לפרק של מטומטמת ולקרוס למיטה. מחר קמים מוקדם.

אני כבר למודת דייטים בחודשים האחרונים מאז האהבה האחרונה שלי. אני מכירה את הרוטינה, משחקת את המשחק וזורמת עם הכללים, ומתחילה את ההצגה מהרגע שהוא פוסע פנימה ועד לרגע שאסובב ממנו את הראש בדרך הביתה, אני רוצה זוגיות. ואני חייבת לעשות את זה למרות שכל תא בנשמתי זועק לחדול, כי אני כל כך לא כזאת. אבל הראש, הוא זה שמחליט עלי מאז הפרידה. והוא זה שיישב ליידי בדייט הזה. והוא זה שימצא לי את ייעודי.

אני כבר מזהה מי נכנס לבר הזה לדייט ומי נמצא כבר בזוגיות.

אנשי הזוגיות רגועים ושלווים. הם לבושים בפנאן קז׳ואלי ולא בהופעת סטרס דרוכה, הם פוסעים לאט, מדברים לאט, חושבים לאט, כמו צילום וידאו בהילוך איטי. יש להם חיוך כזה רגוע שאומר, אני כבר מאוהב. וטוב לי. לאנשי הזוגיות יש ביטחון שננסך בהם עם הזוגיות, שאין דומה לו והוא ניכר. הם לא חרדים, לא מבולבלים, לא בודדים, ולפעמים אני ממש מרגישה אותם מביטים בי, מנחשים אם זה דייט או לא, ואני ממש מרגישה אותם אומרים לעצמם, איזה כיף שהם כבר לא צריכים את השיט הזה יותר. איזה כיף שלא צריך לעבור את זה שוב. אני יודעת, כי גם אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר, לפני כמה חודשים.

אני יושבת על הבר דרוכה ומוכנה לזה שאולי יהיה האחד שלי, ובינתיים בוחנת את הסביבה ומנחשת את סיפורם.

בפינת הבר ישובים זוג, אחד לצד השניה, והם מדברים אהבה. איך יודעים? הם לוחשים. פניהם כל כך קרובים אחד אל השנייה שנדמה שנשיקה סוחפת תחל בעוד שניות ספורות, אבל לא. זה הרגיל שלהם. כך הם מדברים. המילים נאמרות בחיוך כמעט מלא, קרוב קרוב, שאיש לא ישמע, למרות שמרגיש להם שאין איש בבר הזה מלבדם, והם לא רואים פשוט כלום. רק אחד את השנייה.

ניכר שהשיחה מעניינת להם, ניכר שטוב להם יחד, וניכר שזה לא פאפי לאב של זוג שנפגש בדרום אמריקה לפני חודשיים. זו זוגיות וותיקה, אמיתית, וטובה. והם פשוט מאוהבים. ולא רק אוהבים.

לא יכולה שלא לקנא, לא יכולה שלא להיזכר באהבה שלי, גם אני עד לא מזמן הייתי כך, ופאק כמה שאני מתגעגעת לזה..

בתוך הבוט השווה ביותר בבר יושבים חבורה של צעירים, חוגגים יום נישואין לזאת עם הבטן הנבוטה, 4 זוגות ואישה אחת, ואני ישר מבחינה בבדידותה. היא רווקה יחידה בתוך ענן של זוגיות, היא הוכרחה לבוא למפגש הזה למרות שהיא כל כך לא רצתה. היא מחייכת לפעמים ממבוכה ומהנהנת בראש לחברתה שמנסה לערות אותה בשיחה המשעממת, שיחה של זוגות. כי לא נעים לה, לחברה, שהכריחה אותה לבוא. והיא מנסה לחלץ ממנה חיוך, מזוייף, לפרקים, וחוזרת להניח את ראשה על כתפו של בן זוגה, והבודדה מסיטה מבט במבוכה. כי פשוט לא נעים לה. היא לבד.

היא לא מכירה שם את כולם, והם לא אותה, היא אפופה בהמולה, מוקפת אנשים, חלקם אוהבים, כולם מסבירי פנים, אבל פשוט לא בא לה להיות שם. היא רוצה להיות עכשיו במקום היחידי בעולם בו היא מרגישה בטוחה. אמיתית. שלמה. היא רוצה לידה עכשיו את זה שהיה תמיד משוחח איתה נפש. היא רוצה את הביטחון שבנוכחות שלו. את הקסם האישי שלו. את היכולת שלו להתערבב בשיחת הזרים הזו, לחייך את המלצרית הכי קשוחה, היא רוצה שהוא יהיה כאן. עכשיו. והיא כל כך סובלת..

מידי פעם, כשאף אחד לא רואה, היא מכבה את החיוך המזויף, מפסיקה את ההצגה של זאת שנהנית כשבנשמתה מתחוללת סערה, שואפת נשימה נדיבה אל ריאותיה, ומשחררת אותה חזרה לחלל תוך שהיא משפילה מבטה  למסך הקטן שעל ברכיה. והיא גוללת, מתעכבת, מביטה, אבל היא לא כותבת. ואני מדמיינת את המחשבות שלה, מדמיינת את הלבטים שלה, ואני כל כך מזדהה..

בדמיוני, היא כמוני. מנסה בכל הכוח לצאת מהבית, להמשיך, לנסות, לעשות הכול בכדי לתת למר גורל את ההזדמנות להפגיש אותי עם זה שהופיע אצלי ברשימה בסיום התיכון, היא מבלה שעות מול המראה לפני כל אירוע, מלטשת את הלוק שעות לפני כל דייט, שאולי היום, אולי הפעם, ירצה הגורל וזה יקרה. הראש שלה מאלץ את העיניים לחפש הזדמנויות סביב, אבל הלב שלה מוביל אותה למסך הקטן הזה שרק דרכו הוא יחזור חזרה לחיים. אות קטן של חיים, סימן של רצון, כוונה של חרטה, ואין כזה. וכך היא שוב, מחזירה את המסך בעצב לתיקה הקטן.

ומוזר לי. כי כשאני מביטה בה מהצד, אני רואה את עצמי. והלב שלי מתעורר. הלב שאני מנסה בכוח לכבות, הרגשות שאני מנסה לכבוש, שמושכות את ידיי למסך שלי, שבתיק שלי, ולגלול, שוב, בתקווה שאולי יהיה שם סימן שיחסוך ממני את הסבל הזה. בתקווה לאזור את האומץ להקליד מילה אחת בלבד. אבל הראש שלי, זה שתפס עלי פיקוד, זה שהצליח להכניס הגיון באהבה האחרונה שלי ולהרוג אותה, לא נרדם ולו לרגע.

הוא נוזף בי, מחזיר בי את המחשבות הרציונליות, מזכיר לי למה לא, ועוקר ממני, משכיח ממני, את כל הסיבות ללמה כן. אחת אחרי השנייה. עד שזה מצליח לו. וראשי גדוש בסיבות השלילה והן דוחקות לגמרי את סיבות החיוב, והראש שלי כואב מהן. האוזניים שלי כואבות מרוב הצעקות של הראש.

ואז אני מוצאת עת עצמי מנערת את עצמי שוב, מתפקסת על המטרה, להיות חזקה, לא להישבר, ומישירה מבט אל פתח הבר, לחכות לבחור מהצ׳ט. ולקוות שזה הסיכוי לדבר הבא.

הראש שלי יודע מה טוב בשבילי. הוא זה שקיבל את הניהול מאז הפעם הקודמת, הוא זה שנרדם בשמירה שנסחפתי אחרי הלב, הוא זה שבזכותו אני כאן בבר. ואני צריכה להניח לו לבנות לי את הלוז, לסדר לי פגישות ברצף, לטשטש לי את החושים כדי שאוכל לחשוב צלול מבלי להיות מושפעת, הוא זה שצריך לבחור עבורי, לסנן עבורי, לדבר עבורי, ולסגור את הדברים עבורי. כי הלב שלי כנראה לא ממש חזק בניהול.

אבל ככל שאני חושבת על זה, הפעם היחידה בחיי שהייתי מאושרת הייתה כשהלכתי אחרי הלב. הפעם היחידה שבאמת הייתה לי אהבה הייתה שהנחתי ללב להרגיש. הפעם הראשונה שהרגשתי, הייתה כשהלב הוביל אותי למקום הכי לא רציונאלי. בפעם האמיתית שזרמתי אחרי הלב הייתי קמה עם חיוך, ישנה בכל לילה עטופה בביטחון שלוב בין אצבעותיי קרוב אל חזי.

הפעם היחידה שהרגשתי שזה זה, שאני בעננים, שאני עפה, באורות גבוהים, אל הרקיע, שוב ושוב, ושוב, הייתה כשהמצפן של החיים שלי היה בלב. והלב שלי היה בידיים טובות. בידיים של היחיד שהצליח להעיר לי את אותו.

אז עכשיו אני יושבת כאן, מחכה לדייט עם זר, נקרעת בין הראש לבין הלב, ושוב. אני לא יודעת מה להחליט.

להישאר ישובה על כוס היין הלבן שכבר הזמנתי ולהמשיך לחכות, בצפייה למצוא שוב את אותו אחד, לצפות להרגיש שוב בדיוק את מה שהוא גרם לי להרגיש, לצפות שזה שייכנס עכשיו בדלת יחייך אותי בדיוק כמו אותו אחד, יעשה אותי מאושרת בדיוק כמו אותו אחד, יגרום לי להרגיש אני, אמיתית, בלי מסיכות ובלי הצגות, בדיוק כמו אותו אחד, יעניין אותי, יזיין אותי, יאתגר אותי, יסחוף אותי, בדיוק כמו אותו אחד, או פשוט לשים זין על ההיגיון, הראש, המחשבות השליליות, וכל הסיבות של למה לא, לקום, להיכנס לאוטו, לטוס אליו הביתה, לחייג אליו מהדרך ולומר לו.

אם עדיין לא מאוחר, רק רציתי להגיד לך. אתה, האחד שלי..

***********

רוצות לקרוא עוד? אתן מוזמנות להכיר את הספר שהוצאתי "מועדון ה-7 מטר", שאפשר למצוא ממש כאן