inbals - הבלוג של ענבל

אני ענבל ואני גיבורה

הייתי בת 21, חיילת משוחררת, מלאה בתוכניות ואז התחילו כאבי הראש, כאבים בעין, הרגל נרדמה. הלכתי לרופא וכך מתחיל הסיפור שלי

ענבל

13/04/2017


ענבל, ארז ומעיין ויש עוד נסיכונת בדרך

לפעמים התביישתי ולא רציתי לספר עליה. היא קצת מוזרה ולא כל כך מתאימה לי. אני אחת כזו שקשה לפספס, אנרגטית שעושה שטויות וצוחקת בקול רם. זה בעצם אפילו משפט שלקוח מהספר מחזור שלי – נשבעת!

במשך המון זמן לא יכולתי לצרף אותה להגדרות שמרכיבות אותי. היום אני כבר מסוגלת להוסיף אותה במשפט. נגיד: שלום, אני ענבל, אדריכלית, נשואה לארז, אמא של מעיין הנסיכה שלי ובהריון עם עוד נסיכונת בבטן, חולה בטרשת נפוצה.

כן חולה. כמה שזה לא מתאים לי לומר את זה. אני הרי מאלו שכשיש להם 38 חום ממשיכה לעבוד, לסדר, לארגן ולתקתק עניינים, כי הרי עשיה תעביר את החום וחבל על הזמן כי אפשר להספיק עוד המון.

התבלבלתם, אני בסדר גמור

הייתי בת 21, משוחררת טרייה. כאב לי הראש, כאב שהיה קשור בעין שמאל שכאבה בצורה מוזרה, נקבע לי תור אצל רופא עיניים. עוד לא הספקתי להגיע לתור ורגל שמאל נרדמה ולא ממש התעוררה מספר שבועות. אחרי שמיכל, חברה שלי, ממש הלחיצה אותי, הלכתי לרופא משפחה, שאחרי בדיקה חושית הפנה אותי לנוירולוג בדחיפות.

פתאום מצאתי את עצמי מאושפזת בבית חולים עם אנשים חולים באמת. בחיי שלא הבנתי מה רוצים ממני כי הרגשתי מצוין. כל פעם שהיו באים לבדוק אותי הייתי מבצעת לרופא גלגלון בחדר הבדיקה ומתחננת שייתן לי ללכת הביתה, הייתי חוזרת ואומרת “התבלבלתם. אני בסדר גמור.”

 מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני

חיובי זה לא טוב

אחרי הדיקור המותני, LP בשפה רפואית, הגעתי בלווי אמא לבית החולים לקבל את התוצאות, יום שכנראה לא אשכח אף פעם.

ניגשנו לדלפק, אני זוכרת שמלמלתי תלונות על כל הזמן שמתבזבז עד שתורנו הגיע. האחות בדלפק הכריזה בקול: “חיובי”. חיובי? חיובי זה הכל בסדר, לא? מצוין!

“ראית? הכל שטויות,” הצהרתי בפני אמא שלי בתחושת ניצחון, “התוצאה חיובית!” לפני שהגענו ליציאה, כבר הגיעה האחות, פניה מושפלות ואמרה בקול מתנצל: “חיובי זה לא טוב.” נגמרה האופוריה. אבל, היי, היו לי שלוש שניות של תהילה, אולי בעצם של בריאות.

הנוירולוג הסביר שעליי לעבור בדיקת MRI כדי לאשש את תוצאות הניקור המתני. אז שמעתי לראשונה את המושג “טרשת נפוצה”. עד אז דיברו על “דלקת במוח”, פתאום התחלתי להבין. הצילומים הראו מוקדים לבנים שהם הדלקת, כלומר טרשת נפוצה. וכן, אני חולה, חולה בטרשת נפוצה. עם זאת, אני זוכרת שמה שבעיקר הטריד אותי באותו רגע היה שהבחנתי בפרופיל שלי וכמה שהאף שלי גדול.

החלטתי לחוות ולעשות והבנתי שהשמיים הם הגבול

תובנות מתוך חששות ופחד

אז הנה אני: ענבל, בת 21, משוחררת טרייה, מתמודדת לראשונה עם העצמאות החדשה שלי ופתאום גם עם מחלה. המחלה נראתה לי מאיימת, לא וודאית ובעיקר עשתה אותי לא “רגילה”. פתאום צריך לשקלל אותה בכל תכנית לעתיד. התחילו תהיות לגבי הטיול של אחרי הצבא כי יש תרופות ולא כל חיסון אפשר לקחת. ומה לגבי הלימודים, איזה מקצוע יתאים למגבלות המחלה, והאם אמצא את עצמי יום אחד על כיסא גלגלים? לא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל.

זה גרם לי לכעוס, להרגיש שזה לא הוגן. לשאול שאלות רלוונטיות, אבל גם לא, כמו “למה דווקא אני”. מהר מאוד הבנתי שהמקום הנמוך הזה מאוד מסוכן, שהמחשבות האלו מוסיפות לחץ וחרדה, בדיוק הדברים שכדאי להימנע מהם במחלה הזו, בעצם עם כל מחלה. הבנתי שהמקום של רחמים עצמיים ופחד יהפכו אותי לאדם אחר. עד שהבנתי שאף אחד לא יודע מה יביא מחר ובעצם אולי אפילו יש לי יתרון – אני יודעת קצת יותר ממה להיזהר.

להפוך את המחלה למתנה

החלטתי להמשיך עם התכניות שלי, לראות עולם ולחוות הכל. טסתי עם שחר, החברה הכי טובה שלי, עם מוצ’ילה על הגב ועם צידנית תרופות ומזרקים ל- 4 חודשים. היינו בניו-זילנד ותאילנד, מטרק בטונגרירו ועד צניחה חופשית באגם טאופו. זה היה טיול משנה תודעה, הבנתי שהשמיים הם הגבול ואני יכולה לעשות הכל! אחר כך עוד הספקתי לעבוד בברמינגהם, לחוות טיול רוחני בהודו וגם להתחיל ללמוד ארכיטקטורה. הבנתי שהחשש רק ימנע ממני לחיות כמו שאני רוצה וכל עוד אני אהיה מאושרת ואגשים את חלומותיי הבריאות הפיזית שלי תושפע מכך לטובה. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אפסיק להביט למעלה.

אני, ענבל ואני אישה של המון הגדרות, ואני אמא של מעיין

אז אני חולה. אבל המחלה עושה אותי מיוחדת. כן, זה מצחיק, אבל ככה אני רואה אותה. היא גילתה לי כוחות פנימיים וגם משמעות. בזכותה אני מעריכה את החיים ונהנית מרגעים קטנים. היא גילתה לי את הקסם, הדליקה את האור על מה שחשוב, מה שעושה לי טוב. אני לא חולה, אני ענבל ואני גיבורה.