tamarbi - הבלוג של Tamara Bistricer

לפני החגים

לא יודעת איך זה עכשיו, כי כבר שתיים עשרה שנים חלפו מאז שעזבתי את הארץ. אבל אני זוכרת שפעם, לפני שעזבתי, אם רצית לזכות באיזשהו שירות מקצועי, לפני החגים, לא היה לך שום סיכוי. "אחרי החגים" היה ביטוי רב שימושי ומעצבן ביותר. אבל מתרגלים וחיים לפיו, ולוא רק בגלל שאין ברירה. כאן, בניו זילנד, חיכתה לי […]

Tamara Bistricer

18/12/2014


לא יודעת איך זה עכשיו, כי כבר שתיים עשרה שנים חלפו מאז שעזבתי את הארץ. אבל אני זוכרת שפעם, לפני שעזבתי, אם רצית לזכות באיזשהו שירות מקצועי, לפני החגים, לא היה לך שום סיכוי.

"אחרי החגים" היה ביטוי רב שימושי ומעצבן ביותר. אבל מתרגלים וחיים לפיו, ולוא רק בגלל שאין ברירה.

כאן, בניו זילנד, חיכתה לי הפתעה. נכון, גם כאן יש תקופת חגים. היא מתחילה באמצע דצמבר ומסתיימת באמצע ינואר. בין שני התאריכים הללו אין עם מי לדבר. כולם בחופש. אפילו את מע"מ שאמור להיות משולם בסוף דצמבר, משלמים רק באמצע ינואר. ככה זה, גם מע"מ בחופש. אבל כאן, לא פגשתי "אחרי החגים" אלא להיפך, "לפני החגים".

אני לא בנאדם מטופח, אבל יש שלושה דברים שאני חייבת לעשות, גם כדי לא להפחיד את העוברים ושבים ברחוב, וגם מפני שמחלת גרייבס שבה לקיתי לפני למעלה משנה, מחסלת בין השאר את הציפרניים ואת השיער, וזה לא נעים.

פעם בשלושה שבועות אני הולכת למניקוריסטית. ציפורני הידיים שלי מתפוררות. אפילו לבישת גרביים עד הברך מסתיימת אצלי בדרך כלל בציפורן שבורה אחת לפחות. הן קצרות לגמרי, ועדיין מתפוררות. חוץ מהצורה הלא אסטטית זה גם מעצבן ברמות. אז מצאתי שיטה: יש לק מיוחד , חזק מאוד, שרק מניקוריסטיות מדופלמות יכולות לשים. לכן אני הולכת אל אחת כזאת פעם בשלושה שבועות, ומכיוון שהחלטתי שאם כבר לאכול חזיר אז שהשומן יטופטף על הזקן, אני בוחרת אצלה לקים בצבעים רעשניים במיוחד. אז מה אם אני בת 56. גם לי מגיע!

פעם בארבעה שבועות אני הולכת למספרה. מחלת גרייבס וגם הטיפול בה, יכולים לגרום להידלדלות רצינית של השיער. אצלי זה עוד לא התחיל (טפו טפו טפו) אבל אני מקפידה על שיער קצוץ, רק לייתר ביטחון. גם בגלל שככה אני אוהבת, וגם בגלל שאני משתדלת להעמיס על השיער שלי כמה שפחות, כדי שלא תהייה לו סיבה לעזוב אותי. אני גם לא צובעת. רק תספורת קצוצה מאוד. שכנעתי את עצמי שאני לא מתביישת להיות זקנה כסופת שיער. נו, שוין.

פעם בששה שבועות אני הולכת לפדיקוריסטית. זו פדיקוריסטית רפואית. לפני שנתיים נפלתי ושברתי כמה עצמות. בנוסף נעקרה לי גם הציפורן של האגודל ברגל שמאל. מאז צריך פדיקור כדי לאלף את מה שצומח שייגדל נורמלי, פחות או יותר, ובכיוון הנכון. אם לא הייתה לי מחלת גרייבס, הפינוק הזה היה מסתיים בתוך שנה, אבל ככה, כמו שהמצב עכשיו, חלפו כמעט שנתיים ואנחנו רק בחצי הדרך,  פשוטו כמשמעו. מכיוון שאני ממילא בקליניקה, הם מטפלים לי כבר בכל (!) כפות הרגליים. ומי אני שאתנגד?

מכיוון שאני לא בנאדם עסוק במיוחד, הפינוקים הללו מתפזרים לי על פני כל החודש. אני רואה בהם מטרד רציני, אגב, אבל באמת, פעם בשבוע ללכת לאנשהו שיטפלו בך, זה לא ממש נורא.

עד שהגיעו החגים. כלומר, חג המולד וראש השנה האזרחית.

"יופי!" התרגשה הספרית "יוצא לך בדיוק שבוע לפני החג. את תהיי יפה לכריסטמס!"

"הצלחתי להכניס אותך לתור בדיוק שבוע לפני החג." אמרה לי הודעת טקסט ששלחה המניקוריסטית. "שתהייה יפה לכריסטמס!"

הפדיקוריסטית הייתה פחות רגשנית, אחרי הכל היא אחות מקצועית, ורק בישרה לי שיש לי תור לפני החג. היא לא אמרה שום מילה על יופי, אולי בגלל שלדבר על יופיין של כפות הרגליים שלי זה לא ממש הוגן.

וכך מצאתי את עצמי ביום אחד, מבקרת גם במספרה וגם במניקור, ויומיים לאחר מכן, היה פדיקור כואב במיוחד אבל מוצלח לכל הדעות.

ועכשיו אני כולי מטופחת לכבוד חנוכה!