קוראת כותבת - הבלוג של מרב שני

על שואה וגבורה

קריאת ספרי שואה לעולם לא תהיה דומה לקריאת טקסט אחר ולעולם לא נוכל באמת להבין למה התכוון המשורר. מחשבותיי על כמה ספרי שואה

מרב שני

27/04/2014


בערך שמונה שנים חלפו מאז נכנסתי בשערי יד ושם כמראיינת ניצולי שואה. כמה מעובדי המוסד ואני ביניהם פיתחו הומור שחור בנוגע לשואה. בכל מסגרת מחוץ ליד ושם הוא יישמע רע אז אחסוך מכם בדיחות אבל אומר זאת: אני לא צריכה את יום השואה כדי להיות באושוויץ-בירקנאו. רוב הטקסטים שאני קוראת ונוגעים בשואה הם ספרי עיון, וכשמזדמן לידי ספר עלילתי שעניינו שואה, תמיד מתנהלת בדיקה פנימית אם התוכן תואם את הידע שלי ומה עוד אני יכולה ללמוד.

אני מאמינה שקריאה של ספרי שואה לכל אדם באשר הוא, ליהודי בכלל, ולמקורב לשואה בפרט, לעולם לא תהיה דומה לקריאת כל טקסט אחר. ולעולם לא נוכל באמת להבין למה התכוון המשורר.

בריחה מן הגיהינום/אלפרד וצלר

גדלתי על סיפור הבריחה של וצלר וורבה מבירקנאו, אפילו זכיתי לראיין מישהי שפגשה את וצלר אחרי שברח והגיע לסלובקיה. בשבילי הבריחה מהגיהינום הוא הרבה מעבר לסיפור בריחה, הוא מפגש עם דמות מיתולוגית שכמהתי להכיר. אלפרד וצלר הוא קורט קובייין של השואה. הוא האיש שאתו אני רוצה לשבת לארוחת צהריים.

הספר כתוב כרומן. לולא הכרתי את הפרטים ההיסטוריים לא חושבת שהייתי מצליחה להבין מה קורה. יש עירוב אקלקטי של מחשבות, רגשות, נתונים מספריים יבשים ומעט מסדר היום של בירקנאו. אני שואלת את עצמי לאורך הקריאה על מה בדיוק וצלר היה צריך לוותר כדי לפרסם את הספר בעת שהקומוניזם שלט בארצו.

התרגשתי לכל אורך הספר וגם קיבלתי מימד נוסף של בירקנאו: בדרך כלל אני מדמיינת את היומיום של בירקנאו כסרט אילם בשחור לבן. וצלר מוסיף את הסאונד. למרות שלעולם לא אוכל לשחזר בדמיוני את רעש להבות הקרמטוריום, אני יכולה לפחות להתקרב במשהו, מיקרון אחד, לעולם שעליו מדברים אתי מרואייניי.

הוצאת יד ושם

בריחה מן הגיהינום קטן

לפני שקיבלתי את שני סיפורי החיים עקבים בחול ולחיות את העתיד, קראתי ראיון עם אליזבט גילברט על ספרה האחרון חותמם של הדברים כולם. היא אומרת: "תמיד אמרתי שכשכותבים מֶמוּאָר כותבים בטעות בדיון, וכשכותבים בדיון - כותבים בטעות מֶמוּאָר". בכתיבת מֶמוּאָר, הסבירה, נזהרים שלא לפגוע בדמויות ולכן כותבים באיפוק רב, ובכתיבת בדיון נופלות המגננות והחופש מאפשר להכניס הרבה פרטים ביוגראפיים מדויקים.

גם הדרך שבה קוראים בדיון וממואר שונה. דברים שלא הייתי סולחת עליהם לעולם ברומן אני מעבירה כמחלות ילדות בספר חיים.

בריחה, לחיות, עקבים קטן

עקבים בחול/ציפורה לביא

עקבים בחול נכתב כסיפור חיים וככזה הוא לוקה בחסר מבחינת הרמה הספרותית שלו אבל לעומת זאת מספר באופן נוגע ללב את סיפור החיים של אמה של הכותבת, ציפורה לביא. יש בו רגעים מרגשים וגם התמודדות הכותבת עם כתיבת דמותה שלה מפיה של אמה, כביכול, מעוררת הערכה.

הוצאת אסיף

לחיות את העתיד/חיותה כצנלסון

שיעור חשוב: ככל שהספר יותר יומרני מבחינה ספרותית, כך הוא יותר מביך. אחרי שהתעלמתי מהמכשלה הזו של הספר בטכניקת דילוגים, רותקתי לדמות ולסיפור החיים של רבקה, ככל הנראה אישה מיוחדת במינה שנסיבות חייה וחיי משפחתה מפותלות ועגומות.

הוצאת אלרום

מאוטהאוזן, סיפור חיים, שואה שלנו קטן

עוד כמה על הדרך:

גנבת הספרים/מרקוס זוסאק

המופלא!

מאוטהאוזן/יאקובוס קמבנליס

קצת על מאוטהאוזן, הרבה על העולם האפוקליפטי שאחרי השואה

סיפור חיים/אהרון אפלפלד

כשדיברתי פעם עם אהרון אפלפלד, האיש היקר אמר לי שהוא לא זוכר עובדות אבל הכל אצור בגוף. מה שהגוף שלו זכר בספר הזה ראוי ביותר להיקרא.

שואה שלנו/אמיר גוטפרוינד

נוגע כל כך וחכם עד מאוד. כמו שאמיר ידע לכתוב.