shellykl - הבלוג של שלי קלינג

הסרט הראשון שלי

<הסרט שלי, "במעטפות", סרט תיעודי עצמאי, עולה בימים אלה על מסכי הסינמטקים ברחבי הארץ. הוא מספר את סיפורם של ארבעה אמנים- שתי אחיות רקדניות- קרן ורעות לוי, ושני אחים מוזיקאים- תום ואלכס פרקינסון, שחברו יחדיו לצורך העלאת מופע מחול ומוזיקה. קרן ותום הם בני זוג לשעבר והסרט עוקב אחר מערכות היחסים של המשתתפים תוך כדי […]

שלי קלינג

21/08/2013


<הסרט שלי, "במעטפות", סרט תיעודי עצמאי, עולה בימים אלה על מסכי הסינמטקים ברחבי הארץ.

הוא מספר את סיפורם של ארבעה אמנים- שתי אחיות רקדניות- קרן ורעות לוי, ושני אחים מוזיקאים- תום ואלכס פרקינסון, שחברו יחדיו לצורך העלאת מופע מחול ומוזיקה. קרן ותום הם בני זוג לשעבר והסרט עוקב אחר מערכות היחסים של המשתתפים תוך כדי תהליך היצירה של המופע. הוא ניסיון לקשור בין יצירה לחיים כדי להבין למה אנשים בוחרים לעסוק בזה, הוא ניסיון לחשוף ולהתקרב אל הרגע הזה שבו דברים נוצרים פתאום, וגם אל קשרים בתוך משפחה, והכול בתוך מסגרת של גוף, סאונד, תנועה וצליל. עשיתי אותו לבד, או כמעט לבד, כי הייתי חייבת לעשות אותו. צילמתי אותו בהולנד ובישראל והוא קרה בזכות שלושה אנשים נוספים- בעלי שלומי שהאמין, אבא שלי אדם שמימן, והעורך, איתי, שתרם מכישרונו ויצר אותו אתי מההתחלה ועד הסוף.

תום ואלכס פרקינסון

עשיתי את הסרט כי פעם הייתי רקדנית, ונאלצתי להפסיק בגלל פציעה רצינית בגב. אבל בלב אף פעם לא הפסקתי לרקוד, ורציתי לעשות סרט שאוכל לרקוד דרכו. רציתי לעשות סרט על העולם שמאחורי הקלעים של המחול, של אמנויות הבמה. עולם קשה, מלא מאבקים, שלפעמים נדמה שהעוסקים בו הם עבדים שלו. עולם שיש בו קסם, תשוקה, אינטימיות, שלפעמים נראה מצחיק, וגם תמוה, וגם יפה, וגם מכוער. עולם שיש בו אמת. נצמדתי אל קרן לוי, שהיא חברה מהתקופה שבה רקדתי, והיא אפשרה לי, ופתחה לי דלת אל חדר היצירה שלה, ונחשפה וסחפה את שאר המשתתפים בדרך שנראתה לפעמים מוזרה, ומיותרת, ולפעמים זוהרת ומרגשת.

זה לקח לי שלוש וחצי שנים, שתי טיסות להולנד, שתי לידות,  250 שעות בחדר עריכה, שבעים ושמונה פעמים (לפחות) שבהן אמרתי די אני לא יכולה יותר,  %#?? ₪ חסרים בחשבון הבנק, 360 ימים כפול שלוש של תמיכה נפשית מסורה מצד הבעל, שני קמטים בצדי הפה ועוד שלושה במצח, ארבעה רגעים של אושר והתגלות, שלושה בקבוקי רסקיו, לחץ דם גבוה, שתיים עשרה בקשות לתמיכה מקרנות ציבוריות, שתיים עשרה פעמים שבהן אמרו לי לא, מפיקה אחת שהתלהבה, מפיקה אחת שהתייאשה, שני מפיקים מאירופה שרצו, אותם שניים שהתחרטו, שתי חברויות שהסתיימו בגלל הסרט, חברות אחרת שצמחה בזכות הסרט, שלוש פעמים שבהן אמרה לי גיבורת הסרט, נמאס לי, אני לא ממשיכה, ובהתאם- שלושה התקפי לב קטנים אך משמעותיים, עשר דקות שאיבדתי מהחיים בציפייה לתשובה שלה אם ממשיכים או לא, כשאמרתי לה, זה יהיה טוב, זה חשוב, ולא ידעתי בדיוק למה זה חשוב- למה זה חשוב? עשרים וחמש פעמים שבהן עלה המושג "האח הגדול" בשיחות שלנו, וריאליטי, ומציצנות, מאה שקלים שהציעה לי ספריית דיוידי ידועה עבור הסרט, חמישים שקלים שנשארו לי אחרי שהמפיץ לקח את חלקו, עורך נפלא אהוב ותמים שהיה שם כל הזמן, לעולם לא נטש, לעולם לא הרים ידיים, שש גרסאות שונות של הסרט, אחת- הפעם שאמרו לי באחת הקרנות שהסרט אינו ישראלי ולכן אינו ראוי לתמיכה, משפט אחד שסבתא שלי אמרה לאבא שלי כשהיה קטן, וליווה אותי בכל רגע- צריך רק לרצות והכול אפשרי, חמישים וחמש קלטות כפול שישים דקות, עיתונאים שמתעלמים, יחצנים שמציעים עזרה מכל הלב כי חשוב לעזור ליוצרים עצמאיים, אבל בחיית כמה עזרה אפשר לתת בחינם, ולמה אפשר לצפות,  חמש מאות פעמים שבהן שאלתי את עצמי למה אני צריכה את זה, ונזכרתי בסבא שלי, שאהב לצלם, ועל קיר המטבח שלו הייתה תמונה של צנוניות, שהוא צילם, וכששאלתי אותו סבא, למה צילמת את זה, הוא ענה לי, ככה. אהבתי את זה אז צילמתי את זה. וזו כנראה התשובה, וזו כנראה הסיבה, שבגללה, באשמתה, בגינה, בזכותה, אני עומדת כאן היום ואומרת לכן, קוראות יקרות, הנה. תם ונשלם. הסרט עולה למסכים, אתן מוזמנות.

והנה זה קורה.

https://vimeo.com/69404747

אחד- מוסד שעזר תמך והאמין- הקרן ההולנדית לעידוד יצירה ישראלית בהולנד שעזרה לי לסיים את הסרט.

פרס אחד מרגש, עם תואר- פרס הסרט הטוב ביותר- בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות שהתקיים במוזיאון תל אביב במרץ.

נסיעה אחת מופלאה לסן פרנסיסקו לפסטיבל הסרטים היהודי.

נסיעה רומנטית ומרגשת וסגירת מעגל- לפסטיבל סרטי מחול בהולנד.

מאתיים וחמישים – בערך- מספר האנשים שראו את הסרט עד כה.

ארבעה- אנשים נפלאים, אהובים ומרגשים- גיבורי הסרט קרן רעות תום ואלכס, שנתנו לי להציץ להם, בלי להתבייש, בלי להסתיר, כי הם האמינו כמוני שאמנות שיש בה אמת תגיע אל ליבם של הצופים בה, והאמת היא לפעמים כואבת, לפעמים מביכה, לפעמים מכאיבה, לפעמים מצחיקה, ולעתים נדירות אפשר לאחוז בה בכף היד, האמת ביצירה היא כמו ציפור קטנה מונחת בכף היד, אם תלחץ מדי היא תמות, אם תרפה מדי היא תברח,

אחת- הפעם שמישהי אמרה לי שהסרט הוא יצירת מופת.

אמרו לי גם- הסרט הזכיר לי את הקשר שלי עם אחותי, כל כך ריגש אותי והעלה בי דברים ששכחתי מהם, סרט מקסים, אחר, מצחיק ועצוב, בואנה, היא חתיכת טיפוס הקרן הזו (גיבורת הסרט, קרן לוי)

בחזרה

למה לא רואים יותר מההופעה, היה שווה שלי, בשביל זה היה שווה לסבול, משהו, באמת משהו, היה לי חבל שנגמר, תעשי עוד סרט, בבקשה, אנחנו מתים לראות עוד משהו שלך,

והשופטים ב"אפוס" אמרו שהסרט שובר את מוסכמות העשייה של סרטי תרבות ומחול, ואמרו סרט ייחודי שמציג את המפגש בין החיים לאמנות, ואמרו התרשמנו מהעומק של יוצרת שזה הסרט הראשון שלה, ואני נשמתי לרווחה ואמרתי תודה לאל. תודה לאל שכל זה לא היה לחינם, כי מה היה קורה אם...

אתן מוזמנות!