מידות רעות - הבלוג של ארז עמירן

גיבורי תרבות-5 "דון דרייפר – דרוש זכר אלפא"

דון דרייפר הוא תמצית האמריקנה כמו שהאמריקאים תופסים אותה. גברים רוצים להיות חברים שלו, נשים רוצות להיות אשתו הנבגדת והנטושה.

ארז עמירן

14/07/2012


איור - ארז עמירן

גבר מן הישוב שעושה את הטעות ומנסה לתמרן בין התמרורים ושלטי ההכוונה שנושאות איתן נשים, בעודן שולחות מסרים לחלל הטסטוסטרוני, ימצא עצמו, בצ'יק-צ'אק, עם הפרונט של האוטו עמוק בתוך אי התנועה.

הן לא רוצות אותך "החברה-הכי-טובה-אבל עם-זין", הן רוצות אותך מחוספס וכובש ותקיף ש-"לא מתעסק בשטויות כמו בגדים וקרמים לקמטים ליד העיניים".

הדבר האחרון שהן מעוניינת בו הוא להסתובב עם "כוסית ממין זכר", כי במערכת זוגית יש מקום רק לכוסית אחת, וזה לא יכול להיות אתה.

הבעיה היא שהגבר המצוי אינו מגיע בערכת פאזל להרכבה עצמית.  הרבה פעמים ה-"גבר של פעם" מגיע עם סט ערכים, גם הוא "של פעם". קורה, שבניגוד לקלישאה האופטימית, מתחת לחזות המחוספסת, מסתתר גם תוכן מחוספס. (מחוספס מהסוג ששורט לך את עור הפנים ואת עור הלב)

גם גירסת האקסטרים ההפוכה (זו שזכתה לקופי-רייט המפוקפק "מטרוסקסואל) היא ממש לא שדה של כלניות רגשיות. כי כמה אתה כבר מוכן להשקיע באישה שלצידך, כשהלו"ז שלך מלא במכון-כושר, שיזוף בהתזה, והתור השבועי אצל גברת-לייזר.

בין "ההוא הישן" ל"זה החדש", אתן זורקות אותנו מצד לצד. "לך להתקלח, אבל למה שעות ??, דבר איתי, תשתוק, תפתח לי את הדלת, אני יכולה לבד, תבכה, מה זה המכנסיים האלה, תגיד – השתגעת??, למה אתה בוכה, בוא, תסגור לי את הרוכסן, תחליף את הנורה, נו, תגיד משהו, למה אתה שותק, אופפפפ ...גברים"

אז אני אומר – את המלחמה בין המינים קטונתי מלפתור (או להבין) אבל נראה לי שחייב להיות משהו בין "נו טוב, אני עיוור צבעים" לבין  "אני ואחותי חולקים ארון משותף" (וגם חבר משותף , כנראה)

באמריקה, מסתבר, כבר מצאו את ה-"משהו" הזה. קוראים לו דון דרייפר, הוא מנהל הקריאייטיב של "סטרלינג-קופר", משרד פרסום בשדרות מדיסון וגם  אייקון האופנה הגברי המנצח של היום, למרות שהוא חי לפני ארבעים שנה בערך.

דון דרייפר, הכוכב ש"למות ממנו" מסידרת הקאלט  MAD MEN מייצג את הטוב שבכל העולמות. הוא חנוט לתפארת בחליפות מחויטות, מצוותות לעניבה צרה וכותונת מעומלנת. הכי "גבר-גבר" ועדיין לעולם לא תתפסו אותו מעשן כשהוא לבוש בקורדרוי בלוי וטי שרט מתפוררת.

דון דרייפר הוא תמצית האמריקנה כמו שהאמריקאים תופסים אותה. גברים רוצים להיות חברים שלו, נשים רוצות להיות אשתו הנבגדת והנטושה. תשע מתוך כל עשר נשים חותמות עליו ככה, בלאנקו. "בוא דון, תעשה ממני בטי ועל הדרך תביא איתך את שנות השישים הנפלאות".

דמות הג'נטל-מאנייק המושלם שמדגמן דון דרייפר קוסמת לנשים המתוחכמות של ימינו, אלה שקצו באבולוציה שהביאה לחייהן את "הגבר שלא מתבייש לבכות", כשמרגיש "מוחפץ" אחרי קוויקי בשירותים של המועדון, ויש לו חופשי-חודשי ב"נאטורופיל".

דון דרייפר הוא התגלמות הקלישאה של האוטיסט הרגיש. ובדרכו גם אדם מעונה וחסר יכולת לאושר. אתגר שמעמיד בשורה את כל הנשים שיודעות, ממש יודעות, שהן אלה שתוכלנה "להציל אותו מעצמו" ולהביא את האושר לחייו. המלכודת המושלמת.

כמו שאומר זאת דון עצמו "האושר הוא הרגע הבודד לפני שאתה צריך עוד אושר"

אז נכון, הוא קצת אלכוהוליסט, והרבה-מזיין-מהצד, ומתייחס לנשים כמתלה לתלות עליו את מגן הביצים שלו...אבל תראו איך הוא הורס-את-הבריאות בחליפה שלBrooks Brothers   .

מה שמביא אותי לתובנה הבאה – אם כבר סקסיסט בוגדני, אז שיהיה ארוז בצורה המוצלחת ביותר. גברים כנשים, מוכנים לאכול חצץ בערימות, כל עוד הצד המאכיל מספיק יפה.