shirlysofer - הבלוג של שירלי סופר

אלוהים לקח, אלוהים נתן - בן. זכר. צדיק

בערב חג הפסח, בדיוק לפני חודש, טבע למוות בני עמית בחופשה משפחתית. החיים השתנו וביום אחד מאופטימית חסרת תקנה שמפזרת סביבה חיוכים לכל עבר הפכתי לאישה עצובה שמחייכת כי אין לה ברירה. הפכתי לאישה שכשהשמש זורחת מול עיניה העיניים מפרשות אותה כחושך. כשחושבים על זה- איך בכלל אפשר לפקוח עיניים בבוקר או לעצום אותן בלילה […]

שירלי סופר

23/06/2015


בערב חג הפסח, בדיוק לפני חודש, טבע למוות בני עמית בחופשה משפחתית. החיים השתנו וביום אחד מאופטימית חסרת תקנה שמפזרת סביבה חיוכים לכל עבר הפכתי לאישה עצובה שמחייכת כי אין לה ברירה. הפכתי לאישה שכשהשמש זורחת מול עיניה העיניים מפרשות אותה כחושך. כשחושבים על זה- איך בכלל אפשר לפקוח עיניים בבוקר או לעצום אותן בלילה כשהילד שלך שוכב לו מתחת לאדמה. איך המוח מסוגל בכלל לעבד סיטואציה כזו? איך הגוף מסוגל לתפקד במצב הזה? איך לעזאזל אני עוד עומדת על רגליי?!

עוד כמה שעות נעלה לקברו של עמית לגילוי המצבה בתום 30 יום למותו. כבר יום שלם שהבטן מתהפכת לי אבל הפעם לא בהשפעת הנפש, אלא בהשפעתו של וירוס בטן נוראי,או לפחות ככה חשבתי. בעודי מתלוננת בפני בעלי על חולשתי וכאביי, הוא עוצר אותי ומבקש ממני לעשות בדיקת הריון. מיותר לציין שבאותו הרגע אני חשה מבולבלת להפליא "איזה הריון?!" אני מטיחה בו. "ממי? מרוח הקודש?". הרי בשלושים ימי האבל מי בכלל יכול היה להעלות בדעתו לקיים יחסי מין? דורון מתעקש ואני כילדה טובה מחליטה (רק הפעם) להקשיב לו.

כשאני יוצאת נסערת והמומה מחדר האמבטיה, לראשונה מאז הלוויה אני רואה את דורון מחייך. הוא כבר ידע. בדיקת ההיריון הביתית הראתה 2 פסים אבל הלב והנפש שלי לא הרשו לי לשמוח, לא הייתי מסוגלת להגיב בשום צורה אז פשוט התחלתי לבכות. התחננתי בפני בעלי שלא יכריח אותי לשמוח כשעוד שעות ספורות שוב אחווה את האבל מקרוב. הוא הבטיח שנדבר על זה רק אחרי האזכרה.

מצבה מיוחדת עליה מוטבע אוטובוס גדול כבר ניצבת איתנה בחלקת הקבר של עמית, זו המצבה הגבוהה ביותר שם. בעת הזמנת המצבה דרשתי שתהיה גבוהה כדי ששמו של עמית יתנוסס בפני כל עובר אורח- תמיד! מתחת לשמו ותאריכי לידתו ופטירתו מופיע הכיתוב "מבט אחד אל השמיים, כוכב מאיר ובעיניים, האושר שתמיד קרן ממך, יש בו כוח ותקווה". הטקסט הכתוב על המצבה לקוח משיר שנכתב לזכרו על ידי ליסט הפקות- חברת ההפקות של החתונה שלי.אנשים מדהימים שלקחו את ההספד שכתבתי לעמית והפכו אותו לשיר שגם הולחן והוקלט ומאז משמש אותנו כמנגינת הרקע בכל אזכרה שלו.

בתום האזכרה דורון ניגש נרגש לרב וסיפר לו על ההיריון. הרב בעיניים דומעות ובקול שבור אמר "אלוהים לקח אלוהים נתן- בבטן בן זכר והוא יהיה צדיק ".

בחדר ההמתנה לרופא הנשים המולה, עשרות נשים הריוניות מתרגשות לקראת הבדיקה. יושבת לי עם גרון חנוק ומתפללת שהכל יהיה בסדר. בימי השבעה לא הצלחתי לאכול או לשתות, הדבר היחיד שהחזיק אותי שפויה היו הסיגריות שעישנתי בערימות! איני אדם שמעשן אבל במצב כזה המוח דורש והגוף מקיים- לו רק הייתי יודעת אז שבבטן גדל לו תינוק... דלת חדר הרופא נפתחת ואני צועדת לתוך החדר, הרופא שמכיר אותי עוד מהלידה של עידו (שתועדה במסגרת התוכנית "בייבי בום") ישר מתחיל לבכות, "אני מצטער" הוא אומר. הדמעות שעד הרגע הצלחתי לשלוט בהן כעת כבר שוטפות את פניי. מתיישבת על המיטה ותוך כדי הסברים מחכה שהרופא ימצא דופק. חולפות להן 30 דק וכלום... הרופא מתנצל על שמכאיב לי ועל שלוחץ ואני אומרת לו רק דבר אחד "ילד אחד כבר מת לי, אני לא יוצאת מפה עד שאין דופק" הרופא ממשיך ומתאמץ למצוא ולבסוף הוא מצליח למצוא דופק חלש ומעומעם ואומר לי "אני לא מאמין- זה נס". "מעכשיו את מתחילה לשמור על עצמך ועליו, אני בכלל לא מבין איך הוא הצליח לשרוד". שבוע ההיריון- 5, יום ההתעברות לפי הבדיקה 20/4- לילה לפני שעמית טבע!

8 חודשים עברו להם, ההיריון השלישי שלי בשילוב עם האבל הנורא היה קשה, כבד, מלא פחדים ודאגות. יום לפני התאריך בו תוכנן לי ניתוח קיסרי בגלל משקלו הגבוה של העובר, הגעתי לבית החולים עם פתיחה 8.5 וצירים סדירים, צירי לידה. דקות ספורות לאחר מכן כבר הייתי בדרכי לניתוח קיסרי חירום. חצי שעה מרגע שהגענו לבלינסון והתינוק בחוץ. "אני לא מאמינה" המיילדת ניגשת אליי עם התינוק בידיה "הילד נולד נימול"! כפי שהבטיח הרב (כשהייתי רק בשבוע החמישי להיריון) נולד לנו בן, זכר, צדיק. בדת היהודית תינוק שנולד נימול נחשב לנשמה רוחנית גבוהה- לצדיק.

ההחלמה מהניתוח הייתה קשה מאוד וטראומטית, לאחר שתי לידות טבעיות לעבור ניתוח חירום זה סיוט! הגוף שמלכתחילה היה חלש לא עמד בזעזוע ועליי עבר חודש נוראי. בסופו של דבר הכרחתי את עצמי כמו תמיד לקום על הרגליים ולהתמודד, כי בבית שני תינוקות קטנים שצריכים את אמא והרי גם ככה שום כאב פיזי לעולם לא יגבר על כאב של שכול.

מתן הקטן, כשמו כן הוא, מתנה ענקית למשפחתנו. הוא הגיע לעולם לאחר ששרד נגד כל הסיכויים. באופן מפתיע הוא דומה 2 טיפות מים לעמית (למרות שכל אחד מהם הוא תעתיק של אביו), הוא הכניס לחיינו אור גדול לאחר תקופה חשוכה במיוחד, תקווה חדשה לעתיד וכוח- כוח להמשיך לעמוד על הרגליים חרף האובדן הגדול.

2015-03-27 17.48.09-1_450x800