savtamirie - הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב אבן גבירול. היא הייתה לקוחה ממקום אחר. ואני הייתי שם, אתה. למדתי היטב את רחובות ורשה, את מפת פולין וגרמניה, על פי סיפורי הלקוחות שלי, וגם את […]

מירי ליטווק - סופרת זכרונות

24/01/2015


Lera Ha yafa

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות.
היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב אבן גבירול. היא הייתה לקוחה ממקום אחר. ואני הייתי שם, אתה. למדתי היטב את רחובות ורשה, את מפת פולין וגרמניה, על פי סיפורי הלקוחות שלי, וגם את מסלול ההתקדמות של בנות הברית.
מרילה לא הייתה אישה ססגונית במיוחד, והיה לה סיפור מחריד, אבל נפוץ במקומותינו: אחרי שאביה נורה בידי הגרמנים, היא השיגה "ניירות מזויפים" ויצאה לעבודה בגרמניה, בתור פולניה.
ישבתי והקשבתי לה מרותקת. היא סיפרה לי על המחנה בפרוורי העיר קאסל, על האנשים שעבדו במפעל, על הבחורות הפולניות שישנו אתה בצריף. לא שמעתי את החריקה של מכשיר ההקלטה. הייתי שם. הרגשתי את הפחד שלה, את מכות החקירות, את הקור והרעב.
"פחדתי לישון", אמרה מרילה, היא רצתה את המקום ליד הקיר, אבל מישהי אחרת זכתה בו. בחורה בהירת שיער, קטנת קומה. "פחדתי... פחדתי שמתוך שינה אדבר יידיש", היא אמרה. ופתאום משהו החזיר אותי למציאות של חיי, לכאן. מישהי כבר אמרה לי את המשפט הזה!
מרילה המשיכה, אבל אני ראיתי לנגד עיני את החשמלית של קאסל, את שער הכניסה של המחנה, את הדרך לעיר. אני מכירה את כל זה. כן! אותה החשמלית ואותו השער. נזכרתי: לא מזמן כתבתי ספר על מישהי אחרת, האישה ההיא מהרצלייה, גם היא התחזתה לפולנייה ועבדה בקאסל. היא לא הייתה מוורשה. היא הייתה מגדנסק. היא הייתה בת שבע עשרה. היא פחדה לדבר עם הבחורות בצריף היא נצמדה לקיר וכבשה בו את פניה.
"את יודעת, כבר כתבתי ספר על מישהי שהייתה בקאסל", אמרתי למרילה. השנים התאימו פחות או יותר. אמרתי לה את השם. אבל מירלה לא יכלה לדעת את שמה היהודי של הבחורה. היא לא ידעה שבת המזל ליד הקיר בצריף שלה גם היא הייתה יהודיה שהסתתרה מהגרמנים עם "ניירות מזויפים" כמוה.
"כן, היא הייתה רזה, מפוחדת", אמרה מרילה, "והיו לה רגליים ישרות כאלה... רגליים ישרות", היא החוותה בידה קו דמיוני באוויר.
אבל אני פגשתי את האישה מהרצלייה כשהייתה כבר בת שמונים ושתים.

http://www.mirielitvak.com/in_biography/in_zehut.php