עכשיו תורי - הבלוג של Liron Ben Yaakov

לשנות את הנרטיב "איפה אבא?"

אף אחת לא חולמת בגיל 15 שכשהיא תהיה בת 35 היא תשב מול נציגת בנק זרע שתסביר לה איזה סוגי זרע יש להם במאגר, למה חשוב לשים לב וכמה יעלה לה לרכוש חבילה של זרעים קפואים. אף אחת לא חולמת שבגיל 35 היא תשב מול רופאת נשים שתגיד לה שמרגע זה הפוריות שלה בצניחה ושכדאי […]

Liron Ben Yaakov

19/11/2018


אף אחת לא חולמת בגיל 15 שכשהיא תהיה בת 35 היא תשב מול נציגת בנק זרע שתסביר לה איזה סוגי זרע יש להם במאגר, למה חשוב לשים לב וכמה יעלה לה לרכוש חבילה של זרעים קפואים.

אף אחת לא חולמת שבגיל 35 היא תשב מול רופאת נשים שתגיד לה שמרגע זה הפוריות שלה בצניחה ושכדאי שתתחיל לחשוב על שימור פוריות. וכמובן שכדאי שתעשה את זה מהר כי אין לה הרבה זמן. ובמקרה קיצון גם תגיד, שאם היא רוצה שדור העתיד יישא את הגנים שלה – אז זה עכשיו או לעולם לא.

אבל אין כלום בין חלומות לבין פוריות. חלומות זה לסיפורי וולט דיסני. נסיכות יש בשירים של דודו אהרון וחדי קרן יש רק באגדות. במציאות, מגיל 35 הפוריות של רוב הנשים בירידה מתמדת, שלא לומר צניחה חופשית, והן צריכות להתאפס על החיים שלהן בין-רגע אם הן רוצות להביא ילדים מהביציות שלהן.

אתמול בערב צפיתי ב"פנים אמתיות" של אמנון לוי על האימהות החד הוריות. צהובון במסווה של דוקו, הפורט על נימי הרגש הכי נמוכים, שסיפר שוב את אותו נרטיב מוכר שהתקשורת הישראלית מוכרת לנו על חיי אימהות חד הורית: הרבנים שמתנגדים, סיפורי נשים שמתמודדות לבד עם ההורות היחידנית, מסע של רווקה הנושקת ל-40 ומספרת סיפור של כמיהה נואשת לילד.ה. זהירות ספוליר – עד סוף הפרק היא לא מצליחה להיכנס להריון. בשביל הצהוב-צהוב הוא גם הוסיף סיפור שוליים של אב יחידני שמאכיל את הילדים שלו באצבעות כף ידו, משל היו גוזלים והוא התור. תוך כדי, הכתבת תוהה בקול רם והופכת כבתחקיר עומק – מה עונים לילדים כשהם שואלים 'איפה אבא...?'.

בשנים האחרונות היו תוכניות וסרטים נוספים על הנושא. לי זכור במיוחד סרטה של נועה מימן "של מי אני", על ילדים שנהרו בעזרת תרומת זרע. 3 ספורים עצובים במיוחד על ילדים שהאימהות שלהן החליטו להביא אותם לעולם לבד. לפני שנתיים שודרה סדרת כתבות של רועי שרון בערוץ 10 שעסקה בשיח על מיניות בציבור הדתי. עוד 'דוקו', שייחד פרק לנשים מהציבור הדתי שבחרו להרות ילד לבד מתרומת זרע. וגם שם, הביאו את הדעה של אותם רבנים חשוכים שאומרים בפריים טיים שלהביא ילד מתרומת זרע זה להביא לעולם ילד עצוב. ואני בטוחה שיש יצירות נוספות בנושא שלא נחשפתי אליהן. ואיכשהו יש לי תחושה שגם הן מספרות את אותו סיפור.

כאם יחידנית, אני לא מתחברת לצד העצוב שיוצרי הדוקו מדביקים פעם אחר פעם לחיי האימהות חד הוריות. ואני מבקשת לשנות את השיח הזה. ומנרטיב שמדבר על 'איפה אבא?' אני מבקשת לייצר נרטיב עכשווי ורלוונטי שמתייחס למשפחות החדשות. לדבר על הפלורליזם של התא המשפחתי.

התא המשפחתי המודרני, זה שכולנו חיים, הוא של אבא ואבא, אבא ואמא, אמא ואמא, רק אמא או רק אבא. הוא יכול להיות של אבא ואבא ואמא, יכולים להיות שותפים לתא המצומצם קהילה שלמה או משפחה גרעינית שכוללת גם סבא וסבתא. התמזל מזלנו ואנו חיים בעידן שהכל לגיטימי חברתית ותרבותית והרפואה המודרנית מאפשרת לנו לבחור איך אנחנו רוצים להביא ילדים ובאיזה הרכב אנו רוצים ובוחרים לגדל אותם.

מדהים אותי שדווקא אנשי התקשורת, שכתפיסה, אמורים להיות פתוחים וחשופים לרעיונות ומחשבות ליברליות, מייצרים פעם אחר פעם מסמכים כל כך חשוכים וצרי מחשבה שבבסיסם תא משפחתי של אבא-אמא ושלושה ילדים. כאשר יש מצב שרוב היוצרים בכלל לא חיים מציאות כזו. והכל בכסות הדוקו.

נראה שלפעמים הם שוכחים שבצד השני של המסך יושבת בחורה בת 35 שלפני רגע הייתה אצל רופאת הפוריות שאמרה לה – זה עכשיו או לעולם לא. וזו יכולה להיות גם הבחורה שעובדת בחדר לידם. והיא, ממש כמוני לפני 3 שנים, צופה בצד חשוך ומדכא של חיים שלמים, שבפועל, הם הרבה יותר מורכבים וצבעוניים. החיים עצמם, הם תינוקות וילדים שגדלים אצל אימהות ואבות אוהבים שמאוד רצו שהם יגיעו לעולם. והתוכניות האלה הופכות את המסע, המורכב גם כך, של אותה בת 35 לקשה עוד יותר. והיא בכלל לא חלמה בגיל 15 שהיא תצטרך לבחור זרע מקטלוג.

כאם יחידנית אני לא מתכוונת להתדיין עם אותם רבנים ולצעוק שהבת שלי היא מאושרת ושמחה ועצובה ובוכה בדומה לכל הילדים. אני גם לא מתכוונת לנהל שיח עם הנרטיב הקיים של 'איפה אבא?'.

אני עדיין לא יודעת מה אני אענה לבת שלי אם היא תשאל אותי 'איפה אבא?'. אבל אני כן יודעת שאני רוצה לגדל אותה בסביבה ליברלית ופלורליסטית שיש בה מגוון רחב של סוגי משפחות ושכולן לגיטימיות. מקום שחיים בו את החיים עצמם.

אליענה ואני

אליענה ואני