אימ-אמא - הבלוג של הדס אילון כרמי

מקום לשתינו - דיאלוג אם ובת

נכתב ע"י ליאורה אילון והדס לוז

הדס אילון כרמי

19/06/2012


כשהייתי קטנה היתה אמי מתגאה באימהותה הנרכשת. סיפוריה אודות האופן בו למדה ממני כיצד להיות לי אם – ליוו אותי בגאווה בילדותי. ברבות השנים גדלו הסיפורים והפכו בדמיוני לחיי . מציאות חביבה של אם צעירה, המחפשת את דרכה האימהית הנכונה בעזרת סימנים שקיבלה מבתה התינוקת, הפכה למערכת ציפיות בראשה של ילדה, לימים נערה, אשה ואם.

*

כאשר בתי הייתה קטנה, היא חשבה שאני האישה הכי חכמה והכי מדהימה בעולם. כך ראתה אותי, ואני כמו נאלצתי למלא את הצורך שלה שאהיה כזו. הייתי אם צעירה. כאשר חשבתי שאינני ממלאה אחר הציפייה הזו, חשתי לעתים אכזבה מעצמי, רגשי אשם, ואפילו כעס עליה, על ש"היא מאלצת אותי" להיות מי שאינני.

*

"אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי" – הייתי מתגאה בפני חברותיי. עמוק בתוכי ידעתי שאין זה נכון. היום אני יודעת כי טוב שכך...

מדוע הייתי זקוקה לספר כך את יחסי עם אמי?
רציתי שחברותי תקנאנה. אמי הצטיירה כדמות אמינה, אימהית, חכמה וחמה. רבות מהן קינאו בי על היותה אמי. לא הרבה נדרש בכדי להוסיף רווח נוסף: אנחנו גם החברות הכי טובות.
ועבורי?  אני פשוט הייתי זקוקה ליפות את המציאות שלי.ככל שהתבגרתי, גיליתי שאמי אינה הדמות המושלמת שחשבתי שהיא. התאכזבתי לא מעט. הסיפור על יחסינו הקרובים עזר לי להתמודד עם הגילוי.

*

לימים, כאשר התבגרה מעט, חשבה בתי, לעתים, שאני מאכזבת, לא מבינה לליבה, לא מבינה שום דבר. שוב התמודדתי עם מציאות שכמו נכפתה עלי. בעולם שסביבי, נתפסתי כרגישה, מבינה עניין, ואפילו חכמה. הצורך שלה היה למצוא את דרכה בעולם, מבלי להיעזר בי. כאימא, חשתי שאינני מצליחה לעשות למען בתי, היצור האהוב עלי אדמות עבורי, מה שאני עושה עבור אנשים הרחוקים ממני. וזה היה מתסכל. בין שתינו היה קיים עולם פנימי עשיר של רגשות, נזקקות, תלות,עושר של מורכבות, עם שפה פנימית המובנת רק לשתינו.

*

ברבת השנים נפטר אבי. אמי נותרה בודדה בעולם בו אני צריכה למלא חלל גדול אצלה והיא אצלי. וראיתי את בדידותה ופגיעותה. היא היתה אמי ואני, כהרגלי, הייתי אמה.

*

והנה, בתי התבגרה, נישאה לבחיר ליבה, וילדה שתי בנות מקסימות. ופתאום,משהו שהיה שם תמיד, שב ונפתח. הפעם, ממקום בוגר של שתינו. אני אמה, ותמיד אהיה אמה, והיא ילדתי, ותמיד תהיה ילדתי.

*

והנה נישאתי והפכתי לאם, והייתי זקוקה לה לאמי, והיא, לפתע אך כמו תמיד, היתה שם עבורי. בשבילי. במלוא נוכחותה רבת הנסיון. וממרום שנותיי ידעתי: היא תמיד היתה שם, ולא תמיד השכלתי להבחין. לא תמיד השכלתי להשתמש באימהותה. והיום אני יודעת לעשות זאת, ואמי מהווה לי מראה ועצה וכר. ואני יודעת: זכיתי

*

ועדיין, יש בינינו רגעים בהם קיימת רגישות. ואז, אני מנסה לבדוק עם עצמי האם הכל בתוכי בלבד, וקשור רק אלי, או שמא יש כאן משהו השייך למשקעים מימים עברו, סביב דברים שעדיין לא נפתחו. באותם הרגעים, נדרשת העדינות, הרכות, והיכולת להיות. פשוט להיות, לחוות, ולדעת שהכל בסדר. שכך הוא העולם, ושפר עלי גורלי, שזו בתי, ושאני אמה. זכיתי.

*

היום אנו יודעות, כי הנפרדות בין אם לביתה כרוכה בעבודה קשה, מתמשכת, אך אפשרית. זה האומץ להיות קשובות זו לזו, לשמוע את הסיפורים שכל אחת בנתה סביב המציאות, לקבל שכך האחרת רואה את המציאות ולא להיבהל. הסיפורים שונים, ומעידים אך ורק על המקום האישי, בו נמצאת זו שמספרת אותם.

*

בשנים האחרונות, אנו מציפות את ההתמודדות רבת השנים, את נקודות המבט השונות, את השוואת הגרסאות שעשויה לפתור, לפתוח ולהתיר קשרים סבוכים – אם רק נלמד להיות קשובות זו לזו, אם רק נסכין להשלים עם היותנו נשים עגולות, ואם נדע להכיל ולקבל. את עצמנו, ואת האחרת.