אוצרות - הבלוג של yasmin

"עד קצה הזריחה" - בימוי, תסריט, צילום ותחקיר: סילבן ביגלאייזן, עריכה: ז'ואל אלקסיס

עד קצה הזריחה -  "על החיים צריך לדבר" סרט דוקומנטרי שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב לשנת 2015 ולא בכדי. זהו סרט פרידה ששם  את הזיקנה במקום מרכזי על המרקע הגדול, מקום של כבוד. הסרט צולם עם שני שחקנים בלבד. סילבן, באמצע שנות השישים שלו, ואמו בת ה – 94 , בחדר השינה שלה […]

yasmin

04/01/2016


עד קצה הזריחה -  "על החיים צריך לדבר"

סרט דוקומנטרי שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב לשנת 2015 ולא בכדי. זהו סרט פרידה ששם  את הזיקנה במקום מרכזי על המרקע הגדול, מקום של כבוד.

הסרט צולם עם שני שחקנים בלבד. סילבן, באמצע שנות השישים שלו, ואמו בת ה – 94 , בחדר השינה שלה בבלגיה. הסרט מוצג בשחור לבן ("כי זיקנה מצטלמת יפה בשחור לבן" לדברי סילבן), כשהבן מבצע  בימוי ועריכה על אותו פריים. 80 שעות צילום שזוקקו ל 70 דקות של שיעור אמיתי על מהות החיים.

האם –  אישה יוצאת דופן. ניצולת שואה אשר הצילה את ילדיה ואיבדה את בעלה. היתה מורה לקולנוע וכלכלה, ומורה לויפאסנה. נלחמה כל חייה, התאלמנה ו"חייתה את שנותיה היפות", לדבריו של הבן.

סרטו של סילבן העוסק באמו, הוא השני במספר. "הגלויה האחרונה", סרטו הראשון, המציג בימים אלה, מתעד שיחות שלהם העוסקים בהתמודדויות עם השואה. בשיחה עם הקהל, לאחר הסרט הוא תיאר אותה כאישה לא קלה. סיפר ששנים האשים אותה בכל אשר לא היה קל בחייו. שבע שנים אחר כך , הזקנה אפשרה לה להיות רכה, כילד השתוקק לקבל ממנה רוך ומגע.

לכאורה נושא לא סקסי. אמא זקנה, מרותקת למיטה, בן סועד אותה. השפות המדוברות הן צרפתית ופלמית. בין רגעי צלילות לדעיכה האם והבן נותנים לנו הצצה לתוך עולם של השלמה, עם החיים ועם סופם. התעסקות בפחדים שלנו. בטיפול בהורים מזדקנים, וההתמודדות עם התבגרותנו שלנו, הם תמות חזקות מאוד בסרט, ולא נותנים לצופה אפשרות לברוח.

שלא כצפוי, הסרט אינו כבד ומלנכולי. ההפך הוא הנכון. הסרט נע בין הגוונים המונוכרומטים, החדר הקטן של האם, לשוטים קצרים עם קטעי שיחה חכמים. יש רגעי צחוק רבים, קטעי שירה ואפילו ריקוד כי שתי הדמויות יודעות להתייחס אל החיים בהומור כמו בפיוטיות ורצינות. הרגע בו האם המרותקת למיטה והבן רוקדים באמצעות הידיים, הוא רגע של חמלה, שמחה ואהבה גדולה.

בחדר הקטן הם מעשנים, שותים אלכוהול, מדברים על אמנות, שרים וצוחקים. יש שם חיים, ומוות בריקוד משותף. "כשמדברים על החיים ועל המוות זה נוגע לכולם" נאמר בסרט. ואכן, אין לדעתי מי שלא ימצא עצמו לרגעים כילד להורה מזדקן ולעיתים כמבוגר המבין שימיו ספורים. זהו הסיפור הגדול של האנושות, החיים והמוות.

פרידה איננה חייבת לסחוט דמעות ולהיות מוצגת באופן טרגי. היא יכולה להיות מתוך השלמה. ואת זה בחרתי לקחת איתי מהשיעור המאלף שנותן לנו היוצר. סילבן משיב לאמו ששואלת על מה הוא חושב "אני מנסה ללמוד איך ללכת עד הסוף, כשיודעים שהסוף איננו רחוק".

1