michelzohar - הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול. שלושים ואחת שנים של הנחת זרים. שלושים ואחת שנים של "שגשוג" מטורף בנדל"ן שנקרא החלקה הצבאית. ומצעד הפוליטיקאים שמדברים בכל שנה מתוך רמקולים […]

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

04/05/2014


אבא1

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול. שלושים ואחת שנים של הנחת זרים. שלושים ואחת שנים של "שגשוג" מטורף בנדל"ן שנקרא החלקה הצבאית.

ומצעד הפוליטיקאים שמדברים בכל שנה מתוך רמקולים אימתניים וקולם מנסר את הדממה של אחרי הצפירה. וכולם מדברים בשפה ממלכתית ובפאתוס ומזכירים לנו שאנחנו עם חזק ושלא נכנע לאויבנו שעומדים עלינו לכלותנו. ומזכירים לנו שיש לנו צבא איתן וחותמים במשפט המחץ (שכמעט ומוחץ אותי בכל שנה) "כי במותם ציוו לנו חיים".

אבא שלי מת בחודש נובמבר ובחודש אפריל בימי הזיכרון אני מרגישה קצת לא בנוח. כי אבא שלי לא היה גיבור באותו יום משנה החיים ההוא. הוא לא נלחם בכדי לבלום את כוחות האויב, הוא לא הקריב את עצמו כמו אורי שהלך בשדות ובמותו לא ציווה לי ולאף אחד אחר, חיים.

אבא שלי מת בתאונה. בשירות מילואים ברמת הגולן. מוות טפשי. מוות מיותר. מוות שגזר עליו מטף אחד ישן לכיבוי אש. כזה שהיה אמור להציל חיים ועשה בדיוק את ההיפך.

אם הייתי שואלת את אבא שלי, הוא בטח היה אומר שדווקא מתאים לו לחיות, שהוא לא התכוון שיגידו עליו "גיבור" או "אמיץ" או שישבחו אותו בטקסים. בחייו הוא מעולם לא ציווה עלי דבר, אז על אחת כמה וכמה במותו. הוא בטח גם לא התכוון שנחליף משפחה ונצטרף ל 'משפחת השכול', כי המשפחה הקטנה שלנו הייתה די נחמדה ומאד מספקת.

כך שוכבים להם "הגיבורים" המתים מתחת למצבות השיש ולשיחי הרוזמרין, שותקים. ובזמן שהפוליטיקאי התורן מונה את מלחמות ישראל ומספר על מוות הירואי, על קרבות נגד האויב, על הגנת האדמה המקודשת, גם אבא שלי שותק. ואף אחד לא מזכיר את אלה שמתו בדרך אחרת מאשר במלחמות ובפעולות תגמול. אף אחד לא מדבר על מוות טיפשי בתאונות טיפשיות ובעיקר מיותרות. אף אחד לא מדבר.

כי מוות סתמי הוא לא סקסי, הוא לא מצטלם טוב, אולי הוא גם קצת מבייש. הוא בטח לא בונה תודעה לאומית של גבורה, של טוב למות בעד ארצנו, של הקרבה למען המולדת. הוא משהו שצריך לטאטא מתחת לשטיח או במקרה הזה מתחת לריבועי השיש האחידים. אחידים- כי כולם גיבורים. כי בישראל של שנות השמונים ושל שנות התשעים ושל שנות האלפיים אין מקום לאלה שסיפוריהם לא מתמזגים עם הסיפור הציוני והופכים חלק ממנו, מאדירים אותו ומעצימים אותו.

כל הפגומים- אם בגלל שצעדו ביערות אירופה בשנות הארבעים, אם בגלל שהנפש שלהם מסוכסכת או שהגוף שלהם לא מתפקד במאה אחוז, אם בגלל צבע עורם השחור או בגלל שפתם הזרה – כל אלה יידחקו לדף האחרון של סיפור הציוני, אולי אף יהפכו להערת שוליים. כי מדינת ישראל היא סיפור של עם חזק- עם נבחר, עם שמת על קידוש השם או קידוש המקום. עם שמת בגבורה.

אבא שלי לא היה גיבור באותו היום. אולי בימים אחרים, במלחמות אחרות, בדרכים שונות ואולי הוא לא היה גיבור בכלל.

אבל הוא היה אבא שלי ועכשיו הוא מת.

***

כְּמוֹ שָׁמַן זַיִת כָּתִית מְעֻלֶּה

בִּשְׁמוֹנָה בָּעֶרֶב-אֶפֶס אֶפֶס

עִם הַצְּפִירָה

אֲנִי נִגּשׁתּ לאָרוֹן,

פּוֹתַחַת

וּמוֹצִיאָה אֶת מַסֵּכַת הַמָּוֶת,

יוֹם הַזִּיכָּרוֹן לְחַלָלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל.

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת שֶׁל עֶצֶב מְזֻכָּךְ,

כְּמוֹ שָׁמַן זַיִת כָּתִית מְעֻלֶּה עָשׂוּי בִּכְבִישָׁה קָרָה.

לְמָחֳרָת,

שֶׁמּוֹנֶה בָּעֶרֶב – אֶפֶס אֶפֶס

עִם "תָּם הַטֶּקֶס"

אֲנִי נִגּשׁתּ לאָרוֹן,

פּוֹתַחַת וּמַחֲזִירָה,

וְשׁוֹלֶפֶת מַסֵּכַת חַיִּים אקסטרא לארג',

לְתִפְאֶרֶת.

***

יַעֲקֹב

לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ סֻלָּם

רֹאשׁוֹ מגיעַ הַשָּׁמָיְמָה;

וְלֹא עוֹלִים, וְלֹא יוֹרְדִים

וְלֹא מַלְאָכִים

וְלֹא אֱלֹהִים עָלָיו,

רַק סֻלָּם

רֹאשׁוֹ בְּשָׁמַיִם

עַל הַקִּיר נִצַּב

מְיוּתָם.

אבא