חיה'לה - הבלוג של חיה לוי

אני כותבת בלוג בסלונה ויש לכך שלש סיבות:

לא, יש יותר בהרבה, אבל אם אני אכתוב הרבה סיבות זה כבר לא יהיה דומה לשיר יפה מאוד של חזי לסקלי, שעליו ביססתי את הרשימה הזאת.

חיה לוי

06/10/2013


.

חלק קדום מהבלוג שלי הגיע ממקום שאיננו ונקרא ישראבלוג, אבל רובו נכתב בסלונה.

כל הזמן אני כותבת, ויש לזה, כמו שחזי לסקלי אומר, שלש סיבות.

האחת, הכתיבה לא יכולה להניח ראש על כתפי. במילים אחרות, אני כותבת כשמתחשק מאוד, כמעט תמיד, על חשבון מטלה אחרת שהיא חובה או משלמים לי עליה, או על חשבון משהו שכרוכה בו אחריות עצומה, אז הכי טוב ויופי זה להתעלם  ולכתוב.

השנייה, אני לא יכולה להניח ראש על כתפי הכתיבה. כלומר,  אין סכנה שאשב ימים ולילות ואסיים את הרומן על חדווה נידפראו. אחרי קצת זמן אקום, אוכל, אשתה, אלך לעשות קניות, ואם המצב ממש נואש אולי אפילו אנקה משהו או אבשל משהו.

השלישית, לכתיבה אין ראש או כתפיים.

לכן  אני יכולה להכות אנשים, להקטין אותם, להגדיל אותם, למלא אותם באהבה, להפוך אותם לשק החבטות שלי, או להמציא אותם או את עצמי לגמרי,אני גם יכולה להסביר דברים בלי שיפריעו לי, וזה חופש טוב.

ויש גם סיבה רביעית, שאותה אי אפשר ואין צורך להגיד כי זה מקלקל: יצירה, שחרור,  אמנות, שגב, אנושיות, חשיבה, רגש, כל אלה מילים קטנות מדי או גדולות מדי, בשביל כתיבה בבלוג.

אני לא יהודיה אורתודוכסית. אני יכולה לקרוא במשנה ועם קצת עזרה אולי גם להבין דף תלמוד, יודעת מה זו הבדלה ומה זה קידוש, מה זה זמירות שבת ואיך דופקים על הכוסות בסעודת פורים, ואפילו יכולה לכתוב איזה מדרש יפה. אבל איך שלא נסובב את זה, אני לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה שיש מצוות שאני חיבת לקיים, ככה שבעצם – אם זה טוב ואם זה רע – אני קוראת מה שמתאים לי ועושה מה שמתאים לי. לא חזקה ולא מתחזקת.

אני גם לא כותבת אורתודוכסית. כלומר, אני מכירה טקסטים טובים, יכולה לחרוז או לחבר כמה מילים יחד, פה מפרסמת שיר ושם הגיג שממש חשוב לי לתת לו צורה במילים, אבל איך שלא נסובב את זה, אני לא מאמינה שאמנות או הגות הן בעלות ערך יותר מלחיצת יד או מבט, גם לא מאמינה שאמנות או הגות עושות את העולם למקום טוב יותר, (אולי את הייאוש ליותר נוח) יש אנשים אורתודוכסים בעניין של הכתיבה, הם מאמינים בכתיבה טהורה או בכתיבה נכונה פוליטית, לא שהם טועים, כמובן שיש אלוהים ויש כתיבה טהורה, אלא שהאמונה שלי בהם לא חזקה כל כך. אני מקנאה בכותבים אורתודוכסים כמו שאני מקנאה ביהודים אורתודוכסים, בתמימות, אתן יודעות, יש מן השלמות. גם מפחדת מהם, אך זה עניין אחר.

כותב - אורתודוכסי, וולטר בנימין

.

בין כך ובין כך אני רק יכולה לכתוב שאני לא כותבת אורתודוכסית, ולכן, אני לא משוררת, לא סופרת, לא פילוסופית ולא מבקרת תרבות. הייתי שמחה להתהדר בכל אחד מהתארים האלה, אבל זה דורש להיות אדוקה ביחס שלי למילים, וזה לא כל כך מצליח לי. אני בלוגרית, זה פחות יפה, אבל מתאים. אני מניחה שרוב מי שקוראת אותי היא לא אורתודוכסית בעצמה, ומבינה את היתרונות של זה. רוך זה טוב.

עוד שני עניינים חשובים, שאני כן מאמינה בהם בלב שלם ובלי שום ביסוס:

הזולת והקשר עם הזולת, קיימים ויש להם חשיבות בעולם. אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני ריאליסטית, כלומר, מאמינה שיש דברים בעולם הזה, והם קיימים באופן בלתי תלוי בי. ואלה הם: הזולת והקשר עם הזולת.

אני גם ריאליסטית של כתיבה, כלומר, בעקבות השפעה בלתי מוסברת של הרומן “האמן ומרגריטה”, אני מאמינה שכתבי יד לא נשרפים. אם למה שכתבתי יש ערך, הערך הזה קיים באופן בלתי תלוי במספר הקוראות שלי.

זהו בולגקוב, רומנטיקן מר מאוד וציניקן קר מאוד, תבשיל נחמד כזה בשבילי, שהפך אותי לריאליסטית של כתבי יד.

.

.

הבלוג מבסס את שתי האמונות החזקות האלה.

על הקיר של הסלון תלויה עבודה של עידית מילים, שכתוב עליה “משוררת”, (חברה שלי התפלאה על זה, בצדק) כי אפילו שאני לא משוררת, העבודה מזכירה לי משהו על זה שעידית ואני נפגשנו בחיים האלה, וככה גם עם פטוניה, יעל, גלי, ארז, עופר, שרון, גל, אימי, רונית, אסנת, דידי, ולייזה, עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. אלה היו פגישות ממש, אם היינו באותו חדר או רק קראתי אותם והם קראו אותי. הזולת, והקשר עם הזולת, קיימים, וכל מי שחושבת שהדיבור דרך עולם מקוון מחליש את הקשר עם הזולת, פשוט לא מבינה מה היא שחה.

בבלוג, כל מה שכתבתי נשאר. לתמיד. אם לא לתמיד, אז ליותר זמן ממני, זה בטוח. וזה מחזק את האמונה שלי, שלמה שכותבים יש ערך בלי קשר למי קוראת ולמה דעתה, כמובן שאם בכל זאת היא קוראת והיא אוהבת, אז אני שמחה מאוד.

גם אתם מוזמנים לפתוח בלוג בסלונה