עכשיו תורי - הבלוג של Liron Ben Yaakov

בוגרת מדרשה. שירתי בצבא. ולא צנח לי הרחם

בצבא שירתי בחיל האוויר. בעידן פוסט יונת הדואר, פיקדתי על מברקה בבסיס בדרום הארץ. התגייסתי בגיוס כלל חיילי ובסיום 3 שבועות של טירונות סיוטית באוהל בג'וליס, שנמצא מחוץ לכל מציאות שהכרתי, נשאלתי איפה אני רוצה לשרת ומה אני רוצה לעשות. לא הבטיחו שקיימו, אבל שאלו. כמו כולם, קיבלתי צו ראשון מתישהו בתיכון. הייתי תלמידת מדרשה, […]

Liron Ben Yaakov

30/01/2018


בצבא שירתי בחיל האוויר. בעידן פוסט יונת הדואר, פיקדתי על מברקה בבסיס בדרום הארץ. התגייסתי בגיוס כלל חיילי ובסיום 3 שבועות של טירונות סיוטית באוהל בג'וליס, שנמצא מחוץ לכל מציאות שהכרתי, נשאלתי איפה אני רוצה לשרת ומה אני רוצה לעשות. לא הבטיחו שקיימו, אבל שאלו.

כמו כולם, קיבלתי צו ראשון מתישהו בתיכון. הייתי תלמידת מדרשה, בבית ספר דתי-לאומי לבנות ואבא שלי לא רצה שאתגייס. לי היה מובן מאליו שאני מתגייסת. אבל לא לשם כוונתי - לא מצד מערכת החינוך הדתית-לאומית ולא מצד הבית והמשפחה.

טו מייק א-לונג סטורי שורט – נלחמתי והתגייסתי. כך שמבחינתי, לשרת בצבא היה הישג כשלעצמו.

לא באמת ידעתי מה האפשרויות העומדות בפניי בצבא, וכנערה שהתחנכה במסגרת סגורה ושמרנית, ששמה את האישה במקום סגור ומסוגר – בואו נקרא לזה בית, כבוד בת מלך פנימה, או כמו שראש ישיבת ההסדר בשדרות, הרב דוד פנדל קורא לזה "בית של קדושה" - לא באמת חשבתי שהמערכת הצבאית תאפשר לי כבת, להתפתח, ללמוד ולצמוח.

אז ביקשתי לשרת בחיל האוויר - כדי שהייאוש יהיה יותר נוח, ובבסיס רחוק מהבית – כדי שאוכל להיות חופשיה. ברטרוספקטיבה נראה לי מצחיק לחשוב על המערכת הצבאית כמקום של חופש, אבל במעבר מבועה חברתית לכלל חיילי - זה עניין יחסי.

צבא

אני משמאל

מעולם לא הוטרדתי מינית בצבא; לא צבטו אותי בטוסיק ולא זרקו לי הערות לא במקום – זה קרה במסגרות אחרות ובשלבים מאוחרים יותר. הרחם שלי לא צנח ולא הפכתי לגבר. לא נפצעתי ולא נדפקתי נפשית או פיזית. להפך. בצבא הכרתי את החברה הישראלית על גווניה. בצבא למדתי להסתדר בכוחות עצמי ולהכיר ביכולות שלי. בצבא לראשונה הייתי עצמאית. בצבא פיקדתי על בנות אחרות, יריתי בנשק ונחשפתי לעולמות ולאנשים שבשום מקום אחר ובאף מסגרת אחרת זה לא היה קורה.

אני לא אומרת שאין הטרדות מיניות בצבא, שהיחס לנשים שוויוני במערכת המיליטריסטית והשוביניסטית הזו, ושהשירות הצבאי נועד לכל אחת או בהכרח מעניק תפקידים משמעותיים לבנות. אני גם לא מעודדת להתגייס או חושבת שזו הדרך היחידה לתת בחזרה לחברה האזרחית. יותר מזה, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה שאליענה תתגייס לצבא. בתפיסת העולם שלי, המערכת הצבאית היא מערכת המשמרת את יחסי הכוחות המעוותים של החברה הישראלית, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אני בעד זכות בחירה לבנות המעוניינות להתגייס. חילוניות או דתיות.

אני נגד הפחדה והטפה של רבנים חשוכים המבקשים לקשור (מטאפורית?) את הבנות של הציבור הדתי-לאומי ובפטרונות אטומה קוראים כי "לא ניתן לשום אג'נדה לטשטש את הנשיות" ו"יש אופי נשי, יש את הייחודיות הנשית, וכשרוצים להפוך אישה לגבר זה ממעט ילודה, מבזה את הנשים ומשפיל אותן". 

הם לא יגידו לי או להן מהי הייחודיות הנשית, מהו אופי נשי או שאנחנו מטושטשות. אלפי נשים שרתו בצבא, הקימו משפחה, ילדו ילדים, עומדות זקופות ואיתנות. ועל אף הרבנים – נשים גם ימשיכו לשרת בצבא. דבריהם הם המבזים והמשפילים.