ואז נשמעה הנקישה בדלת

מזל גדעוני, ששכלה את בנה ליאל ז"ל במהלך צוק איתן, כותבת על כאב שאין דומה לו

מזל גדעוני

07/07/2015


מזל גדעוני, אמו של ליאל גדעוני ז"ל. צילום מתוך יוטיוב
 

עולם כמנהגו נוהג והקולקטיב הישראלי ממשיך בשגרתו. ממשלה נופלת, בחירות רוויות השמצות, פסח, מו"מ קואליציוני, ימי זיכרון ועצמאות, ממשלה מורכבת, ח"כ חזן כן או לא, "מלחמת תרבות", שמאל וימין, דתיים וחילונים - ואצלנו? אצלנו העולם פסק מלכת לפני 11 חודשים. בחודשי הקיץ, יולי-אוגוסט, התרחשה כאן מלחמה, יש המכנים אותה מבצע, "צוק איתן".

במה שעתיד היה להיות יומו האחרון של המבצע התרחש "יום שישי השחור". אותו יום שישי, 1 באוגוסט 2015, שהחל בבשורת הפסקת אש שהוכרזה החל מהשעה 8:00 בבוקר. תחושת ההקלה שעטפה אותי בישרה עד כמה גופי היה מכווץ ועייף מ-50 ימים של המתנה.

בשעה 9:40 לערך כבר בישרו שוב מהדורות החדשות על "קרבות קשים בעיר רפיח". תחושה נוראית מילאה את גופי, גרועה עשרות מונים מהלחץ הקודם. בשעת צהרים מוקדמת, עת אני טורחת על תבשילי השבת ומחשבותיי מרחפות רחוק בעזה המקוללת, נשמעה הנקישה בדלת. מבט מבוהל ששלחתי בבעלי בוטל באמירה קלילה - "מספיק עם השטויות שלך". ואז פתחתי את הדלת.

ליאל, בן הזקונים במשפחה, היה קצין המבצעים של סיירת גבעתי ושימש כקשרו של מפקד הסיירת. מי שהכיר את ליאל יודע לספר כמה ייחודי ומיוחד הוא היה, מאמין והולך בדרכו שלו, שובר מוסכמות, אוהב אדם וחבר אמת, נכון לשים כתף בכל רגע, אופטימי ללא גבול, בעל חיוך כובש ונצחי. "היה לו חיוך לכל מצב רוח", סיפר לנו שמעון, מילואימניק ששהה עם ליאל ימים ולילות לאורך המבצע, "חיוך כועס, חיוך שמח, חיוך מאוכזב וחיוך מרוצה - תמיד חיוך!"

נהרג במבצע צוק איתן. ליאל גדעוני ז"ל. צילום: דובר צה"ל
.

מאז אותו שישי ועד כתיבת מילים אלו אנחנו נעים מטקס לטקס, מפעילות הנצחה אחת לאחרת. מארבעה בנים שהיו למפעל חיינו, הפכה הנצחתו של ליאל למפעלנו המרכזי. ממש לפני מספר ימים נכחנו בטקס של משפחתנו השניה, כך נוהגים לומר, משפחת גדס"ר גבעתי. בטקס, בסימן מבצע "צוק איתן", הונצחו שלושת חיילי הפלס"ר וכן הגדוד נפרד ממפקדו בשנתיים האחרונות, סא"ל אלי ג'ינו, שהפך לבן בית בביתנו. השהייה במחיצתם של מפקדי, לוחמי וחיילי הגדוד, מהווה עבורנו אפשרות לחוות את שגרתו של ליאל, כפי שחיי אותה בשנתיים וחצי האחרונות שקדמו לנפילתו.

יש המספרים שהזמן מרפא ושהזיכרון מתעתע. דומני כי הסוברים כך לא שמעו את הנקישה מקפיאת הדם על הדלת, לא הביטו בלובשי המדים ניצבים בפתח ביתם ולא נפער בליבם חלל שלא יתמלא לעולם.

תחושת ההחמצה על מי שהיה ולא יהיה עוד, רק מתעצמת מדי יום, מחדדת את הכאב והגעגוע. הגעגוע מהווה כאב אינסופי הנמצא בכל ניחוח מוכר, בשיר שמתנגן, שזור בכל רגע ורגע משגרת היום יום. זהו סוג של כאב שאין דומה לו, מי שלא חווה לא יבין ולמי שכן אין צורך במילים. הוא יודע.

בעולמי הזמן עצר מלכת, איבד משמעותו. לא היו בחירות, גם לא פסח ולא חדשות - רק יום זיכרון מתמשך. מציאות חיי התהפכה ולא תשוב לקדמותה לעולם.

ועל אף דבריי האחרונים, מבקשת אני כי ניקח כל אחד מאיתנו על עצמו להמשיך את מורשתו של ליאל - את החיוך, האופטימיות, שמחת החיים, דרך הארץ, כיבוד הזולת אהבת האדם והמדינה ונחיה כל אחד ולו לרגע את חייו שנקטעו באיבם.

.

.