לא רוצה ילדים, רוצה לדבר על זה

רבים מאתנו נתונים בקלחת ההשתקה של מאוויי נפש בעקבות התערבות הסביבה, אך סוגיית הילודה מקודשת בחברה הישראלית, והתגובות בהתאם

משפחה

05/01/2011


כותבת אורחת: אורנה דונת

לא לכל אדם קל ללכת נגד הזרם ולשוט עם בחירתו על מי-מנוחות. זו חוויה קיומית שאינה רלוונטית רק עבור מי שבוחר בחיים בלי ילדים – אלא עבור כל מי שמצאו עצמם פועלים בשונה מרצונם בשל לחצי הסביבה: מי שנרשמו ללימודים כשלבם בפקולטה אחרת; מי שעלו על מסלול עבודה כשמאחור נותר זה הנחשק באמת; מי שהתחתנו למרות שמעולם לא רצו בטקס; ומי שהולידו שלושה ילדים למרות ששניים הספיקו בהחלט. היא רלוונטית גם עבור מי שכן הלכו אחר רצונם אך ממשיכים להיקרא לדלפק בבקשה להתיישר חזרה בשורות: נא למצוא בת-זוג בהקדם; נא לרזות; נא להיניק את הילד שלך; נא לא לעשות זאת בציבור; נא ללדת בבית-חולים ולא בבית; נא להמשיך בטיפולי הפוריות.

ניסיון נוסף לדיאלוג

בדרך זו או אחרת, ברגעים כאלו ואחרים, רבים מאיתנו נתונים בקלחת ההשתקה של מאוויי נפש בעקבות התערבות הסביבה, ולא רק הבוחרות והבוחרים בחיים בלי ילדים. רק שבשונה מבחירת תחום לימוד או עיסוק, סוגיית הפריון והילודה מקודשת בחברה הישראלית, והתגובות אליה – נוקבות בהתאם.

השילוב בין לא לרצות להיות אמא, לבין חשיפה בתקשורת בעקבות יציאת ספר שכתבתי, גלגל לפתחי הזדמנות נוספת להתבונן על החברה בה אני חיה. זהו לא רגע של סגירת חשבונות אלא להפך. זו פתיחה של צוהר נוסף בניסיון לקיים דיאלוג.

"איזה דיאלוג? מה דיאלוג? אתם לא רוצים ילדים אז אל תעשו. למה להתראיין בעיתון, להצהיר הצהרות ולהניף דגלים? זה עניין פרטי שלכם ולמי אכפת אם כן או לא יהיו לכם ילדים?!". טענה זו, שחזרה על עצמה בניסוחים שונים בימים האחרונים, עשויה להוביל למסקנה שהנה הגענו ליום המיוחל בו כל אדם יכול לבחור לעצמו איך לחיות את חייו, מבלי שהסביבה תבקר בהם ותבקר אותם.

לצערי, זו תהיה מסקנה שגויה. ולא רק שגויה אלא גם מטעה, ולא רק מטעה אלא גם משתיקה. אין ויכוח על כך שיש מי שבחרו בחיים בלי ילדים והמשיכו הלאה בחייהם ללא הצקות, הצדקות, מועקות או לחצים. ודאי שיש מי שנהנים מדי יום מהיתרונות הגלומים בזוגיות או ב-לבד ללא ילדים. אלא שלא היה צורך בכתיבת ספר בנושא לו זו היתה התמונה בשלמותה ואילולא הייתי נתקלת ברבות ורבים שנשפטים על-ידי משפחתם, חבריהם, רופא הנשים או הבוסית בעבודה.

השינוי לא יתרחש אם נישאר ב-ד' אמותינו

"אז תתעלמו מהם!", מייעצים לי ולשכמותי.

אסטרטגיית התגובה האישית לא רלוונטית כשמסתכלים על מציאות חברתית ממעוף ציפור, וכשמבקשים לחיות בחברה סובלנית לבחירות אישיות באשר הן. בראייה כוללת, ולא זו שמתמקדת באדם היחיד ותגובתו האישית, שווה לעקוב אחר מסלולה של האצבע המאשימה ולהיווכח שכמו תמיד, היא מופנית כלפי סופגי הפגיעה ולא כלפי מחולליה. ובמילים אחרות, אם קשה להתעלם אז לכאורה הבעיה היא אצל המתקשה או המסרב ולא חלילה בחברה.

ואם נתעלם? לא ידוע לי על שינוי חברתי במהלך ההיסטוריה שהתרחש כשכל אדם עשה לביתו והסתפק בנפלאות המתרחש ב-ד' אמותיו. שינוי כזה גם לא התרחש בחסות התחושה "אצלי הכל בסדר" אז אפשר לכבות את האור.

הבקשה שלא להעלות את הנושא לדיון ציבורי מעידה בעיניי על קריאה לא מדויקת של פני הדברים. בקשה זו מזכירה לי גרסה אחרת של העלמת עין מהמתרחש: "אין לי בעיה עם הומואים ולסביות, אבל למה הם צריכים לצעוד ברחובות במצעדי גאווה ולהתלבש ככה?!".

לא בקשת רשות, הצטדקות או התרסה

"אבל" היא מילה בעייתית לעתים. לפעמים, יש לה נטייה למחוק את החלק במשפט שקדם לה. מי שבאמת מקבל את האחר ממנו, לא זקוק ל"אבל" בהמשך כי הוא מבין. הוא מבין שמי שצועדת ברחובות או מי שמתראיין בתקשורת כמיעוט, דורשים התייחסות לאפליה/לאי-שוויון/לסטיגמות – ולא חשובה העובדה איך נראים ומתנהגים הצועדות והמתראיינים: נורמטיביים בלבושם או לא; שקטים או מוחים; רוקדים ברחובות או צועדים. בהקשר זה גם לא חשובה העובדה שבתוך אותו מיעוט יש מי שחייו מתנהלים על מי-מנוחות, אף-על-פי שזו עובדה חשובה בפני עצמה.

הדיבור בתקשורת על לחצי הסביבה ועל כמיהה לבחירה חופשית, אינו בקשת רשות או תחנונים לאישור. הוא גם אינו מעיד על נתינת דין וחשבון לכל מען דהוא, הצטדקות או התרסה. הוא אפילו לא אקסהיביציוניזם. הוא כן מכניס את צרכני התקשורת אל תוך החיים האישיים ל-15 שניות של לא-תהילה, כדי שאולי בעתיד המבקרים והשופטות יצאו מהם. או אז אולי יגור זאב עם כבש, ולא-הורים עם סביבתם גם כן.

אורנה דונת היא מחברת הספר: "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", המביא לראשונה בספרות את קולם של ישראליות ושל ישראלים, שבבחירתם לחיות ללא ילדים קוראים תיגר על אחד המיתוסים המקודשים בחברה הישראלית.
צילומים:
http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Zeichen_no_children.svg
http://www.flickr.com/photos/scottfeldstein/208216312/sizes/l/in/photostream/