חזרה וקישור-גישור

התשדיר של ארגון המורים, בו שני כהן, מבטאת את מרבית הקלישאות ה"מורתיות" (יש כמה שהיא לא ציינה) גרמו לכותבת הפוסט, מורה בעברה ובמהותה לעשות קצת "חזרה וקישור" ולחזור ללימודי הגישור. ואיך הכל קשור? אתם יודעים, תקראו ותגלו.

קוראיי המתמידים והנאמנים יודעים שהרבה שנים הייתי מורה במערכת החינוך. לא סתם מורה, אלא "מורה מורה" מאלו שמלמדות בחטיבה הגבוהה ומכינות לבגרות. בקיצור, מהרציניות שבחבורה.

אחד הדברים שלמדתי כבר בתחילת לימודי הכשרת המורים ב"אורנים"  לצד הלימודים האקדמאיים,  היה שיש דבר מאוד חשוב שצריך להיעשות בתחילת שיעור, שכן יכולים לעבור שבוע או כמה ימים בין שיעור לשיעור באותו מקצוע,  והוא "חזרה וקישור".  שזה אומר לסכם בכמה מילים את החומר שלמדנו בפעם הקודמת, לראות שהוא "יושב היטב" ,ולהתקדם ממנו לחומר החדש שיילמד במהלך השיעור הקרוב.

כל כך הפנמתי את העיקרון הזה, שלא היה שיעור בו לא נקטתי בדרך הפדגוגית הזו, ואתם כבר מבינים שזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות לכם עכשיו.

IMG_20190707_203524_1024x768

אני מניחה שאין אחד מכם שלא ראה בטלוויזיה את התשדיר הנפלא של "ארגון המורים העל -יסודיים" בו משחקת הקומיקאית שני כהן את דמותה של המורה. כמעט ואין קלישאה מכל הקלישאות המורתיות, שהיא מפספסת. נהפוך הוא, היא מציגה אותן במיטבן, למעט אולי את האמירה האלמותית :" אני את הבגרות שלי כבר עשיתי", והמקבילה הנרדפת לה: "אני את החומר כבר יודעת".

אני משערת שקשה לכם לא לפרוץ בצחוק בכל פעם שאתם רואים אותה מציגה אותי. גם אני מתפוצצת מצחוק כל פעם  שאני רואה את התשדיר, אבל נמהל בי איזה דוק של עצב, בעיקר, בפעמיים האלו שהיא אומרת בתקיפות שהולכת ומתחזקת : "קומי! קומי!".  אני רואה אותה, וקצת שומעת אותי מהדהדת ממרחק הזמן, ובינינו, מי אוהב לראות את עצמו במראה כשהוא לא נראה משהו, גם אם זה היה מזמן?

ובמחשבה שנייה, תוך כדי כתיבה, שבהחלט מביאה מעט הקלה, אולי זה שהיא לא אומרת: "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי", מעיד על כך שאת התחקיר המעמיק לקראת גילומה של הדמות, היא בנתה על עוד כמה מרעותיי למקצוע, ולא רק עלי.

IMG_20180824_144310_1024x768

כשהייתי בת ארבעים, ואיך שלא מסתכלים על זה, זה היה לפני כעשרים שנה, יצאתי לראשונה ל"שנת שבתון" ממערכת החינוך. שנה הניתנת אחת לשבע שנים, הממומנת בחלקה על ידי העובד, ובחלקה על ידי המערכת, ומוגדרת כזמן  להרחבת ידע והשכלה כמו גם להתרעננות ואיסוף כוחות.

לא סוד שעבודת ההוראה היא עבודה קשה (ואני לא נכנסת עכשיו לכל ויכוח או השוואה). אחרי שנים רבות בהן הייתי בבית הספר בימים, וישבתי על הכנת חומרים ומערכי שיעורים, ובדקתי מבחנים ועבודות בלילות. כשבין לבין גם הריתי, ילדתי וגידלתי שלושה ילדים. וכן שירתתי כ"תומכת לחימה", "מפקדה עורפית", והענקתי מערך תמיכה לוגיסטי לאישי  שעשה אינספור ימי מילואים.

נהניתי לקבל קצת זמן ומרחב לעצמי, לשוב אל ספסל הלימודים, ולהמיר את ההוראה הפעילה בלמידה פעילה. עדיין לא הרגשתי מספיק פנויה כדי להיכנס ללימודי המשך באוניברסיטה, כמו שעשיתי כמה שנים לאחר מכן, אבל לקחתי פי שלושה קורסים ממה שמומן ונדרש.

IMG_20190707_193756_1024x768

אחד הקורסים שלקחתי היה לימודי "גישור". היה זה תחום חדש שרק נפתח, ונראה היה לי שזה גם יכול להיות מעניין, ואולי אפילו יכול להוות אופציה למקצוע חלופי. תנאי הכניסה היו תואר ראשון בתחום כלשהוא, ומקצוע יציב בו אתה עוסק חמש שנים לפחות ברציפות. ואני ברוך השם הייתי מורה כבר לפחות כפליים מזה. נכון שהיו גם שניים או שלושה עורכי- דין בקבוצה, אבל לא היה להם כל יתרון, למעט ידיעתו של החוק היבש. הקבוצה בה למדתי היתה מגוונת מאוד, הן מבחינת קשת העיסוקים הרחבה של החברים בה, והן בהרכב בין נשים לגברים, ובין יהודים לערבים.

ואם תשאלו איפה היה אישי זאב באותה תקופה? הוא היה רק בתחילת לימודי המשפטים, וגם עיסוקו בגישור , למרות כשרונו הטבעי המולד לכך, עוד היה בגדר חלום .

בקיצור, חוץ מתעודת מגשרת מוכרת על ידי משרד המשפטים, אותה קיבלתי לאחר הקורס, ולאחר מספר שעות סטאז' בבית -המשפט, שהחוויות מהן יכולות למלא גם הן פוסט אחד או שניים לפחות, הקורס היה חוויה מרתקת בפני עצמה, שהביאה איתה תובנות רבות.

מעבר ללימוד התיאורטי של התחום, המנחות הביאו סיטואציות רבות מהחיים מובנות כתרגילים סדורים בהם יש, איך לא: "צד א' ", "צד ב' " ו"מגשר".

התחלקנו במהלך המפגשים לקבוצות תרגול קטנות, בהן ביצענו "משחק תפקידים". נהנים להשתטות ולהקצין את הדמויות ואופיין כאשר גילמנו את אחד הצדדים הניצים. ומשקיעים מחשבה רבה, אחראיות ויצירתיות בתפקיד המגשר הנדרש להביא את הצדדים להסכמה מתוך שותפות ותחושה טובה. בגישור מעצם הגדרתו, אין מנצחים ומפסידים, אלא יש שותפים להישג ( תאוריית ה- win-win) בהובלתו האחראית של המגשר.

IMG_20180824_134824_1024x768

למדתי בקורס הזה הרבה מאוד דברים.

ראשית למדתי שכולנו באמת חווים את אותם הדברים במהלך חיינו, רק לא מדברים עליהם, מהבושה, החינוך והכבוד. השיתוף לא רק שלא פוגע, אלא אם נעשה נכון, מעצים.

אחד התרגילים המעשיים הדגים הלכה למעשה את מה שהתרחש בביתי רק כמה ימים קודם לכן, כאשר ארון הבגדים אותו הזמנו ב"הזמנה מיוחדת" מהיצרן לחדרו של אחד הילדים, בהתאם למידות החלל הנתון בחדר, וששילמנו עליו את מרבית הסכום כנדרש, הגיע באיחור רב מהמועד המובטח, בהרבה אמתלות וסיפורים, ובמידות הלא נכונות, עם פועלים מיוזעים שלא מבינים כלום.

במקרה כזה  אפשר להתעצבן, אפשר להרגיש כשלון, אפשר לצרוח, אפשר לדבר יפה, אפשר להציע להם מים או קפה ועוגיות, אפשר לאיים בתביעה, אפשר לטלפן לחנות, או למפעל, או לסוכן המכירות, אפשר לשלוח אותם בחזרה עם הארון, או בכלל לכל הרוחות, אפשר גם את כל הדברים ביחד, או צירופים נבחרים מביניהם, ואפשר לחפש בסופו של דבר פתרון אפשרי ומתקבל על הדעת.

בעוד אני מהרהרת ביני לבין עצמי בתחילת התרגול , אם התרגיל לא נכתב בעצם לכבודי ,על ידי איזה קורא מחשבות קונספירטיבי נסתר, שבא להזכיר לי את מכאוביי, או עצביי. הופתעתי עד מהרה לגלות שלא היה אחד מחברי הקבוצה, שלא עמד באותה סיטואציה ממש. אתם יודעים, אולי המידות של הנישה היו שונות, או שם היצרן, אבל כל שאר פרטי ההתרחשות היו למעשה זהים.

IMG_20180824_144055_1024x768

הלמידה היותר משמעותית היתה, שכל הדרך בה יישבתי סכסוכים לפני זה, כמורה, בין תלמידים או בין תלמיד למורה, היתה מאוד "מורתית" וחד-צדדית, גם אם חשבתי שאני מגשרת ביניהם. בשבתי כמגשרת באחד התרגילים, הובא בפני מקרה בו בחור צעיר ופוחז משמיע עם האופנוע שלו ואגזוזו קולות שמוציאים את שכנתו המבוגרת משלוות דעתה ונפשה. אם לא די בזאת, גם מרעיש עם חבריו תחת חלונה בשעות בהן היא חושבת שהגיעה העת לישון, ואפילו לכלך את דלת ביתה.

את כל הטענות הללו השמיעה נסערת חברתי לקבוצה שנבחרה לגלם את התפקיד. הקשבתי ברוב קשב ובארשת מכובדת לטענותיה, מתרגלת את שלמדתי, נותנת מעט מקום לאמפטיה, מנסה להבין את הסיטואציה לעומקה, וגם לנסות לברר מהו הפתרון המספק הצודק והראוי מבחינתה, שברור  שהיה, שיעוף לכל הרוחות, אבל מהר.

ואז על פי הפרוטוקול הגיע תורו של "צד ב", הנער הפוחז על האופנוע לשאת את דבריו. רק שהפוחז היה גבר ממוצא ערבי ,מבוגר ממני במספר שנים, שהגדיל במילוי תפקידו הרשום על הנייר, והאדיר אותו. הוא גם קילל אותה, גם עשה פרצופים מאחורי גבה, והוסיף ונתן הערות לא בונות על אופייה והתנהלותה, שלא היו כתובות לו בדף התרגול . בקיצור "פושטק" רציני. הקשבתי גם לו בקשב רב, מנסה לא ליפול לכל המניירות שלו, ולא לאבד לרגע את ארשת פניי החינוכית והרצינית, משימה שנעשתה קשה מרגע לרגע. שמעתי ממנו שלא רק הוא מעצבן ומתגרה, אלא שהיא מעצבנת לא פחות. ואז, הרהרתי קצת ממרומי כיסא המגשרת שלי, ומתוך האחריות הכבדה שנפלה על כתפיי, ובקול הכי "מורתי" שלי רציתי להגיד לו: "קודם כל קום, לך ותאסוף את כל בדלי הסיגריות והלכלוך שפיזרת, ואז תצבע את דלת ביתה  שלכלכת, ואז נדבר על מה שהיא עשתה לך". אופן דיבור שנקטתי בו מן הסתם לא אחת כאשר הוצגו בפני סכסוכים בבית הספר. וזאת למרות שעבדתי בתוך הסביבה בה חייתי וצמחתי, ושמעתי כבר ביום העבודה הראשון בעצתה של מורה ותיקה שהיתה מורתי בעבר,  שהתלמידים שלי היום, מחר יהיו חברים בוגרים איתי באותה קהילה.

ופתאום, רגע לפני שהתגלגלו להן המילים החוצה, משהו עצר אותן על לשוני, והתחלתי לצחוק, מעצמי. כאילו, מה חשבתי לעצמי? מי אני? ומה אני? בטח בתוך מסגרת שמהותה הרצון להגיע להסכמה בין שני צדדים, למרות שיש ביניהם סכסוך.

IMG_5324 (002)_1024x855

באותו רגע התחולל בי שינוי, שאולי הרחיק אותי לעד מתפקיד המורה, או שהחיש את ההבנה שלי שאהיה מורה, אבל אחרת. נכון, היתה לי הפריווילגיה לבחור, מה שאולי אין בידיהן של מורות אחרות, ומאז אני מלמדת רק תלמיד אחד בכל רגע הוראה נתון, אחרי שהוא מתחייב בפני שהוא רוצה ללמוד באמת ובתמים וזקוק לעזרתי, ולא ככוח שיטור בפני כיתות שלמות, שרק מוציא את הפתרונות הכאובים הללו לשני הצדדים . אני קשובה אל התלמיד וצרכיו ולא לאג'נדות ולדוקטרינות שלי.

אז אחרי שהיו חזרה וקישור, וגם לימדתי ללא ספק חומר חדש, אני מסכמת, כמו שלמדתי בלימודי ההוראה את השיעור ואומרת:" שני, זה אכן, מצחיק עד כאב, ומבחינתי, אל תקומי, את יכולה להמשיך לשבת". וממשיכה ומיישמת גם את הגישור ושואלת:" מה היית מציעה שנעשה עכשיו?"

_______________________________________

את תמונות הגשרים, שעל חלקם מנעולים, צילמתי בכמה פינות חמד ברחבי העולם.

תמונה 6-   צולמה על ידי ניב סדובסקי, בן-זוגה של בתי, והיא התמונה בה מפרסם בדרך כלל את תחום הגישור במשרדו אישי זאב, שהוא לא רק תומך הכתיבה, הלימודים והחיים שלי, אלא עורך- דין ומגשר.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.