daniellarp - הבלוג של דניאלה פורת פנסו

מה בין אהבת הגוף לבין רסקולניקוב?

אני אוהבת את הגוף שלי. גם היום, בגיל 48 (כמעט), גם עם העודפים המרשימים שלי, אני עדיין מביטה במראה אחרי המקלחת ואומרת לעצמי: איזו אישה סקסית עומדת פה.אני מתלבשת, מתאפרת, מסתכלת במראה ורואה שם אישה גדולה ויפה. אני יוצאת מהבית בהרגשה שכל מי שיראה אותי בטוח יפנה את ראשו. אבל יש גם סימני שאלה וספקות....

דניאלה פורת פנסו

22/10/2014


אני אוהבת את הגוף שלי. גם היום, בגיל 48 (כמעט), גם עם העודפים המרשימים שלי, אני עדיין יוצאת עירומה מהמקלחת, מביטה במראה ורואה אישה סקסית ויפה.

אחר כך אני מתלבשת, מתאפרת, מסתכלת במראה ורואה שם, שוב,  אישה גדולה ויפה, ואז יוצאת מהבית בהרגשה שכל מי שיראה אותי בטוח יפנה את ראשו.

גדלתי עם אמא שאמרה תמיד את  אותו הדבר על עצמה: "אני אישה יפה וסקסית". גדלתי עם אמא שמציירת את עצמה בעירום ותולה את התמונה בסלון - עד כדי כך היא חשה נינוחות בגופה. גדלתי עם אבא חתיך, שידע שהוא חתיך. גדלתי עם אמא ואבא שגידלו אותי כמו מלכה בכל המובנים.

אולי זה מסביר את החוויה שלי שאני מסתובבת בעולם יפה ובטוחה. אולי זה מסביר למה, למרות שלא הייתי הכי יפה, הכי רזה (נהפוך הוא, הייתי יותר מלאה מרוב חברותיי) והכי מיוחדת, תמיד הייתי מחוזרת ונאהבת על ידי נערים ואחר כך גברים.

מלכת העולם

מלכת האגם והעולם 

מה שזה לא מסביר,  זה את סימני השאלה. את הספקות, את המורכבות שאני חווה כשאני באמת מתעמקת בדימוי הגוף שלי ורואה שם משהו אחר. אני רואה שם את אותו מקום שחש חוסר נוחות ואפילו מבוכה מהכלי הזה שאני חיה בתוכו.

זה המקום שזוכר את הכניסה המהוססת לחדר האוכל בקיבוץ, בתוך הגוף הנערי המתעגל שלי. המקום שזוכר את הבושה, את המבוכה, את התחושה שעשרות עיניים ננעצות בי. זה המקום שזוכר את מסע הגבורה מהמגבת שעל הדשא לכיוון בריכת השחיה, כשאני עטויה בבגד ים בלבד. זה המקום שמעדיף לעשות אהבה בחושך.

זה המקום שלא אוהב להצטלם כי בכל פעם שאני רואה את התוצאה מייד עולה בי השאלה: "מי זאת האישה השמנה והזקנה הזאת?".

האדם הוא יצור מורכב ומלא ניגודים. הבנתי את זה בפעם הראשונה, כשלמדנו את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. אהבתי את הספר הזה (כן, הייתי חננה, אין מה לעשות) ובמיוחד ריתקה אותי הדמות של רסקולניקוב, על כל ניגודיה:  הרצון לבצע פשע מושלם ומתועב מחד, ומאידך, רצון עז להיתפס, לתת את הדין  ולמצוא גאולה. לא הבנתי את זה כל כך בגיל 16, אבל היום אני יודעת שהניגודים האלה בתוכנו הם לא רק אפשריים, אלא הם מצב קיומי אצל רוב האנשים.

רסקולניקוב

התמונות באדיבות האינטרנט  (ויוסרו מיידית במידה ומפרות זכויות כלשהן)

ככל שאני מאמנת יותר אנשים, ומכירה דרך כך גם את עצמי, אני רואה את כמות הרבדים של התודעה שלנו ואת מספרם העצום של הכוחות המנוגדים שמפעילים אותנו.

ואני מבינה שיחד עם זה שגדלתי כמו מלכה, גם חוויתי מבוכה, חוויתי בושה ובעיקר את הפחד הנורא מכל בחברת הילדים הקיבוצית: להיות שונה, להתנהג אחרת או להיראות אחרת מכולם. הפחד הזה יצר את הכיווץ, את הבושה, את הספק ואת סימני השאלה.

אני מתביישת בגוף שלי, אני במבוכה כשמסתכלים לי על הבטן או על הציצי, אני עדיין  מתכווצת כל פעם קצת כשאני נכנסת לחדר אוכל בקיבוץ, אבל אני גם חווה  מדי יום גאולה בגוף היפה שלי, בהליכה הגאה והבטוחה שלי בעולם, בנשיות שלי ובמלכה שאני.