אמאעובדת - הבלוג של יונית צוק

הכנת משחק מילים עם ילדה בת ארבע

אני מאמינה בלימוד חוויתי, ולכן כשתמר ביקשה ללמוד אותיות, הכנו ביחד שני משחקים פשוטים להכנה וללא עלות כספית.

יונית צוק

28/06/2013


תמר לאחרונה מאוד מתענינת באותיות.
אני מאוד שמחה ששמנו אותה בבית ספר מונטסורי יהודי, כי היא זוכה ללמוד את האותיות באנגלית ואת האותיות בעברית. לא, זה לא מבלבל אותה. כן, היא כן מכניסה מילים באנגלית למשפטים, כמו "אמא, הלג (leg) שלי כואבת. או "אפשר קצת אפל ג'וס בכוס". בעיני זה חמוד ואפילו מצחיק. כמובן, היא גם מזהה מילים בספרדית כי אבא מדבר איתה בספרדית, אז כשדורה בטלויזיה אומרת "אבחו", היא ישר צועקת "הי אמא דורה מדברת בשפה של אבא שלי".
האמת, שלה לא דאגתי בכלל, אבל נעה קצת הדאיגה אותי, כי היא לא מדברת. התינוקת כבר לא תינוקת, אוטוטו בת שנתיים, וחוץ מלצעוק א-ב-א, WAWA (שזה עוגיה) ננה (שזה בננה) ולהגיד דו (לא), היא לא מדברת. לפעמים יוצא לה ג'יבריש מצחיק, אבל לפי יוטיוב, תמר בגיל שלה כבר לגמרי דיברה אוטוסטרדה. מזל שפניתי לקבוצה איכותית שפתחה בפיסבוק קלינאית התקשורת (בין יתר התארים שאפשר להעניק לבחורה המוכשרת הזאת) גת סבלדי - הרוסי , ושם קיבלתי את ההבנה שזה נורמלי לחלוטין לגילה ולמצב הבין-יבשתי שלנו.  אחרי שגת ענתה לי בסבלנות ובמקצועיות רבה על השאלות שלי, הסתבר לנו שנעה גם מדברת באנגלית, כל מה שצריך זה להקשיב. היא אומרת ball, mine, come. ואחרי שיחה עם אמא שלי, מסתבר שגם אח שלי, שהיה איתם בשליחות קצרה בארה"ב, לא פצה פיו עד גיל שלוש, והמילה הראשונה שלו היתה RABBIT.

ההורים שלי כל חודש שולחים לנו חבילה שכוללת דיסקים וחוברות לבנות. הבנות מאוד מחכות לחבילות האלה, למרות שאין לי מושג מה נעשה עם כל הציוד הזה בסוף הרילוקיישן...  בחבילה האחרונה היו שם גם מגנטים בצורת אותיות, לשמחתה של תמרי. אבל הן נזנחו מהר מאוד לטובת הדיוידי "אותיות מצחיקות" .

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

בכל מקרה, אחרי כמה אחר צהרים שבהן הבנות היו מול המסכים (כן, גם אייפד כמובן). הבנתי שאני צריכה לעשות משהו. כי לא יכלתי לסבול יותר את המראה הזה:

החלטתי לעשות לתמרי הפתעה. להכין אותיות מגנטיות למקרר שלנו, עם מילים שקשורות למשפחה. (עם שם משפחה כל כך ארוך, חבילה אחת קנויה  של מגנטים לא תספיק). הכנת האותיות היא קלה, פשוטה ולא נדרש לקנות כלום בשביל זה. השתמשתי בחבילה ריקה של קורנפלקס במקום בריסטול, ובמגנטים של פרסומות שהיו לנו על המקרר. אפשר לקנות גליון של מגנט עם דבק דו"צ, אבל לנו היה מספיק מגנטים "פרסומות זבל" על המקרר. זהו - זה כל הסיפור. קצת דבק, טושים, צבעים ומספרים.

בהתחלה כתבתי מילים בעזרת האותיות הקנויות, אבל מהר מאוד התיאשתי והתחלתי לכתוב אותיות ביד חופשית, נכון, זה פחות מרשים אבל הי, זה הרבה יותר מהיר.

כשתמר חזרה מהגן אמרתי לה שנעשה פעילות עם אותיות, היא ממש שמחה. היא הבינה מה צריך לעשות בדיוק. ומאוד אהבה להתעסק עם השם שלה ושל אחותה הקטנה. סימנתי לה איפה לגזור מסביב לאותיות. תנו לילדה הזאת מספרים ודבק והילדה מאושרת. (גם גלידה עוזר לאושר שלה , ד"א). אני לא מהאמהות האלה שדוחפות את הילדים שלהם לקרא לפני כיתה א, זה פשוט הגיע ממנה, הרצון ללמוד אותיות, לזהות אותן ולהתחיל לקרא. זה די מרגש אותי לגלות עד כמה שהיא כבר גדולה.

בהמשך, המצאתי משחק של מילים. הכנתי כרטיסיות עם מילים שקל לצייר (כמו בית, פרח, פרפר). לא רציתי להדפיס תמונה מהמחשב, כי רציתי שיהיה לזה צביון ביתי, להראות לתמר שכל אחד יכול לצייר. הרעיון שלי היה שבכותרת של התמונה יהיו קוים כמספר האותיות ואות אחת כתובה על הנייר, מתוך המילה שרשומה בכרטיסיה, ואז תמר צריכה להעתיק את האותיות למקום הנכון, על פי הכרטיסיה.

לתמר היה רעיון אחר - לצבוע, לגזור ולהדביק, לא לכתוב בעצמה. וכמובן, להשלים את התמונה על הנייר. היא בחרה את המילה בית (מענין למה), וציירה אותנו (אני והמגדלור באותו גובה) את נעה "התינוקת הקטנה שלא יודעת ללכת" (זאת הנקודה השחורה אי שם בתחתית הדף) ואת תמר עצמה - היצור הגבוה והארוך. אני ממש התרגשתי מהציור הזה, ומהרעיון של תמר להדביק את המילה. אז כמובן , כמו כל יצירה אחרת שלה, שהיא יוצאת מהכלל, אנחנו מדביקות את היצירה הגמורה על הקירות בחדר שלה. נכון, זה לא נראה כמו חדר שיצא מאתר של מעצבת, אבל זה עושה לה ולי ולכל המשפחה ממש שמח בלב לראות את הקירות של החדר שלה מתמלאים בציורים ומדבקות וגזירות שלה. זה שווה פי כמה וכמה, מכל המדבקות המעוצבות שאפשר להדביק על הקיר. (ואנחנו יודעים, כי עזבנו חדר כזה בארץ).

בסוף היום היא הסתכלה על המקרר, עם השמות של כולנו ואז הפתיעה אותי ואמרה :"אמא חסר לנו גורדון (הכלב שלנו שהשארנו אצל אחי), אני רוצה את גורדון". אז הכנתי לה את גורדון. הוא הרי חלק מהמשפחה, גם אם הוא עכשיו בפנסיון כפוי אצל אח שלי. בכלל, היא מאוד מתגעגעת לכלב שלנו, אין יום שעובר בלי שהיא מזכירה אותו, לפחות פעם אחת.

ועכשיו תגידו לי, לא יותר נעים לראות אותן ככה, מאשר הפרצוף שמול המסך?