הכי הרבה אני אוהב אותי

הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי", שישודר ביום שלישי הקרוב ב- 21:00 בערוץ 1, מציג ראיונות חשופים ונוגעי לב עם יהונתן גפן, יוני רכטר, יהודה אטלס, חוה אלברשטיין ואחרים, על הסיפורים שמאחורי שירי הילדים שאנחנו אוהבים

שלי ניידיץ

22/03/2015


הכי הרבה אני אוהב אותי. צילום מתוך הסרט

שירי הילדים בשנות ה-50 ביטאו את הציפייה של החברה מהילד להיות "בסדר". ברוח האידאליזציה שעשו כאן לערכי המדינה, שהיתה אז בחיתוליה, הכל היה טוב, או לפחות הוצג ככזה. אלא שגם הילדים נדרשו באותה תקופה להיות "ילדים טובים" (כן, פעם היה ביטוי כזה): להיות מנומס, לציית לכללים, לא להפריע לסדר הטוב של הדברים, לא לבוא בדרישות, לא להביע את דעתם, ודאי שלא למרוד ("מי לועס בפה סגור ויודע מה אסור? ילדים טובים! מי מרעיש כשישנים ומעיר את השכנים? ילדים רעים!").

המסרים שעברו באותם שירים היו דומים: אם תהיו בסדר - יהיה לכם טוב, אם תהיו טובים - תהיו שמחים. אבל כמו שכל הורה או כל מי שהיה פעם ילד יודע - ילדים לא תמיד שמחים. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור ומשהו התחיל להסדק באמון של אותם מבוגרים ששירתו בצבא והפכו למשוררים. השירים שהם עצמם כתבו כבר נשמעו אחרת.

הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" חושף את השינוי שעברו יוצרי השירים, שגדלו על "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" אבל החליטו להנחיל לילדיהם ערכים שונים לחלוטין, שנוגעים לאמת הפנימית של האינדיבידואל שבהם. "אמרו לנו שיהיה מושלם - ולא מושלם", אומר הסופר גדי טאוב בסרט. "ילדים מסתכלים על העולם ואומרים: סליחה? לאן הבאתם אותנו?", אומר הסופר יהודה אטלס. "מי מנהל את העולם? מבוגרים? תראו איך הוא מתנהל!"

יהונתן גפן. צילום: נורמה הפקות

מספר שירי הילדים שנכתבו בארץ בשנות ה-70 הוא חסר תקדים בקנה מידה עולמי. "73' זה ההלם הכי גדול שהיה לי", מספר יהונתן גפן, משורר, סופר ומהיוצרים הבולטים של "הכבש הששה-עשר". "השורות שיש בנהלל בבית הקברות הצבאי של יום הכיפורים... זה פשוט טבח". כל הילדים האלה שהאמינו לשירים עשו בתור מבוגרים את מה שההיסטוריה גזרה עליהם.

הכבש הששה-עשר הוא אחד האלבומים הבולטים והמצליחים של התקופה, עד היום, והוא היה הראשון שנגע בעצבים חשופים ורגישים של ילדים ובנושאים שלא העזו לדבר עליהם. שני דורות של ילדים כבר גדלו - ועדיין גדלים - על השירים האלה, אבל מעטים מכירים את הסיפור שמאחוריהם.

"היינו ילדים עצובים, כל אחד הביא את העצב שלו", מספר יהונתן גפן. "לכל אחד היה משהו של ילדות עצובה, דחייה, משבר במשפחה, וכולנו - יתומים ולא יתומים - מצאנו נחמה אחד בשני". השירים בתקופה הזו הפכו להיות רגישים ועצובים יותר, כשהם מציגים לאט לאט גם את הצד של הילד כאדם בפני עצמו עם עולם שלם של רגשות, רצונות, שאיפות ומחאות.

"אחותי ענת היתה בת 4 כשאמא שלנו שמה קץ לחייה", מגלה גפן. "וגם אני, שסוחב רגשי אשמה עד היום, ברחתי. אבל כל הזמן היה לי בלב שיש לי אחות בת 4 והייתי שולח לה שירים. אחד השירים האלה, שנקרא "שיר עצוב", היה על ילדה שנראית כמו אמא ויש לה צחוק כמו לאמא אבל אין לה אמא. "אני זוכר שהראיתי את זה לאלתרמן ושאלתי אותו אם הוא חושב שראוי לשים שיר כזה עצוב בספר ילדים, הוא הסתכל עלי עם העיניים הגדולות שלו ואמר: 'גם ילדים עצובים רוצים שיהיו להם שירים'".

יוני רכטר. צילום: נורמה הפקות

"בהחלט לא אהבתי את מה שעשו לילדים לאורך השנים ואמרתי שאני רוצה לעשות אחרת", מספר הזמר והמלחין יוני רכטר, גם הוא מחברי "הכבש", שאחראי בין השאר על הלהיטים "הילדה הכי יפה בגן", "גן סגור", "לילה טוב" ואחרים.

הילדים שמשתקפים בשירי אותה תקופה כבר לא התרכזו בלרצות את המבוגרים, אלא החלו להתרכז בעצמם ואפילו לבוא בדרישות משלהם. אבל היה כאן עוד משהו, בסיסי ואנושי יותר, שאטלס מיטיב לתאר בכנות רבה. "הגיע הזמן לדבר קצת על בעיות הפרט ולא רק על להפריח את השממות ועל התיישבות עובדת. אני אמרתי: אני רוצה שיכירו אותי, כי ככה אולי יאהבו אותי".

.

* הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" ישודר ביום שלישי, 24.3.15, ב- 21:00 בערוץ 1.