חמישים גוונים של אפור: גרוע, פאתטי ומאכזב

שלחנו את מרלין וניג, אישה חרדית ואמא ל-7, לצפות בגרסת הקולנועית של הספר הארוטי הידוע. ותגובתה? חמישים גוונים של בזבוז זמן, קלישאות וסיוט מתמשך

מרלין וניג

16/02/2015


חמישים סצנות גרועות, פאתטיות ומאכזבות בזו אחר זו

אחד הדברים המטרידים בסרט "חמישים גוונים של אפור", המבוסס על ספרה של הסופרת הבריטית אי אל ג'יימס ובבימויה של סם טיילור ג'ונסון, הוא שייתכן מאוד והסרט הזה הוא בבואת מציאות אפשרית (באופן נפשי ולאו דווקא פיזי) שהנשים היוצרות מכירות היטב. כלומר, התזה של הסרט, שאישה מסוגלת לשאת בהתעללות מצד מושא אהבתה בשם ה"אהבה", היא תזה שלמרות התקווה שאינה נכונה, היא אינה מופרכת.

הגוונים של החולשות הנשיות שהסרט מוציא מגיבורת הרומן אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון), למרות ההקצנה, הן חולשות נשיות קיימות שצפות לעתים כל אימת שאישה נופלת לרשת ששמה "אהבה" ומוכנה פעמים רבות לכסות על הכל. או כמאמר הפסוק "על כל הפשעים תכסה האהבה", או במלים אחרות: אהבה, מה יש בך שאת גורמת עיוורון זמני לכל מי שאת נוגעת בה?

רב המכר "חמישים גוונים של אפור", שנחל הצלחה רבה בחנויות הספרים ברחבי העולם, צונח בעיבוד הקולנועי ומתרסק. חמישים גוונים של אפור הוא סרט של למעלה מחמישים סצנות גרועות, פאתטיות ומאכזבות בזו אחר זו.

הרומן נפתח בציור מאפייניו של כריסטיאן גריי (ג'ימי דורנן) כגבר שבוחר עניבה מתוך מגוון עניבות אפורות, ומתאר במקביל קווים לדמותה של אנסטסיה סטיל, סטודנטית יפהפייה שנמצאת לקראת סיום לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת וושינגטון. סטיל פוגשת את כריסטיאן גריי, היפה והעשיר, כשהיא באה לראיין אותו במקום קייט חברתה לעיתון סטודנטים.

מתוך השפה הגופנית הדקה בין השניים אנו ערים למתח ולמשיכה ביניהם ועד אז זה אפילו חינני, אבל מהרגע שהרומן מתחיל להתממש הוא הופך להיות קולאז' ארוטי מגמגם עטור באוסף של קלישאות סדיסטיות בחסות החשיכה והקהל מהר מאוד הופך ללהקה מזוכיסטית בחסות האמנות.

הגבר היפה והעשיר והאישה הקטנה והמושפלת שמתאהבת בו

תחבולות המזוכיזם

אם הייתה ציפייה למעט תחכום, למתיחות מינית על חבל דק ולחולשה נשית מצמררת, הרי שאלו התאדו לדמותו של הגבר היפה והעשיר והאישה הקטנה והמושפלת שמתאהבת בו, כשבהדרגה הוא מתגלה כיצור חסר אונים המבקש לשלוט על כל מה שהוא יכול וכך גם עליה. בכוח האהבה הוא לאט לאט מקיף אותה בטבעת חנק של דרישות וגחמות חולניות שהופכות אותה לגופה חלולה וחסרת משמעות, כששוב ושוב היא מגלה שאינה יכולה להשתחרר ממנו ומעניקה לו לעשות בגופה כרצונו תוך כדי השפלה והפעלת מרות.

אבל רגע בואו נבין את הסבטקסט (שהוא כולו קלישאה דביקה) כריסטיאן הוא בעצמו קורבן ליצרים הכביכול אפלים שלו ואנו בהדרגה נחשפים לסיפור ילדותו הקשה וההתעללות הנפשית והפיזית שגרמה לו למעשה להפוך לסדיסט. אנסטסיה, שכוח אהבתה הוא גם כוח טיפשותה, מנסה להבין אותו ומשתפת פעולה אבל לא מסכימה לחתום על החוזה הכתוב שעליו הוא דורש ממנה לחתום, חוזה דרקוני בו למעשה היא מעניקה לו קניין מוחלט עליה. עם חוזה או בלעדיו היא משמשת כשפחת מין ובשם האהבה מתנסה בהדרגה בתחבולות המזוכיזם: שכר וענישה.

אה ואיך שכחתי. כשאנסטסיה פוגשת את כריסטיאן היא כמובן בתולה, מה שמעצים את הפיכתה לאישה במהלך ההתבגרות של הסרט (קבלו תיקון: זה ממש לא סרט מתבגר, זה סרט מפגר). כשהיא שואלת אותו "אנחנו הולכים לעשות אהבה?", הוא עונה לה, כמה עלוב, "אני לא עושה אהבה, אני מזיין חזק". וכך, כמו שתי בובות בארבי, אנו עדים למשחקם הדל של הגיבורים והרומן המעובד נדמה לטיוטה שחוקה וחסרת ערך כן ועמוק לחיים.

ההשפלה הנשית המודגשת שוב ושוב בסרט מעיקה ככל שהסרט מתקרב לשיאו (השפל גם הוא ומקבל ביטוי נדוש בשורת המחץ של כריסטיאן: "אני 50 גוונים של תסבוך"). גבולות ההשפלה כאילו לא יודעים מנוח ובחסות האהבה מזדחלת תלות נפשית, פיזית וכלכלית של הגיבורה לאהובה. וכך גם סצנות האהבים בסרט נעשות יותר ויותר חלולות וחסרות ערך או ריגוש, ואף לסצנות הכביכול לוהטות הקהל נשאר אדיש ושום התרגשות שיא לא נרשמה במהלך הצפייה לאי אלו מהצדדים.

לסיכום, במהלך הצפייה לא יכולתי להימנע מלהתגעגע ולהיזכר בערגה אמנותית ביצירותיהם של דה סאד, פולנסקי ואוגוסט סטרינדברג, שהגו אף הם יחסי שולט-נשלט אך עשו זאת באופן בלתי נשכח וגאוני עד כאב.

מבחן מרלנה: נכשל! רומן מעליות. האמהות - עלובות, החברה הטובה - מזרן קפיצים והאהבה בת זונה.

כוכבים: 1/2 כוכב.