מחפשת אהבה דוט קום - הבלוג של קרין אלדאה

מחוברת, אבל לא באמת

הכשלון הזה, מותיר אותך, ללא נשימה. והרצון הזה, הרצון החזק הזה, לגעת בגבר אחר. אחרי שנים של זוגיות. תחושות אישיות, אחרי צפייה במחוברים, פרק 35.

קרין אלדאה

26/10/2010


אני יודעת שכולם לא מפסיקים לדבר על "מחוברים". הסדרה, שהצליחה להוציא את כולם משלוותם, גם אלה שאין להם בכלל הוט.

לא פעם אמרתי את דעתי על הסדרה, מצאתי את עצמי מתווכחת עם אנשים על הדמויות, על הסיטואציות. את דעתי המונמקת, לא כתבתי ברשת, לא הרגשתי צורך, מלבד איזה סטטוס בפייסבוק או טוויט פעם ב, בטוויטר.

הערב, אחרי צפייה בפרק 35, ממש לפני הסוף, אני מרגישה את הצורך לשתף. לא בביקורת על הסדרה, אלא בחוויה האישית שלי. בתחושה שמקוננת בי בשעה האחרונה ואני חייבת לפרק אותה ממני.

מרגישה תחושת מועקה רצינית, אחרי הפרק של מחוברים היום. לא מדובר באותו מקרה כמו אצלי, אבל אני יודעת בדיוק מה מרגיש רן שריג וכמה זה אוכל אותך כשאתה יודע שאתה נמצא בזוגיות שאתה סובל ממנה ופתאום מרגיש משהו למישהו אחר.
החיבור. המילים. ההבנה שמחוץ לזוגיות יש שם משהו אחר, טוב יותר בשבילך.
גם אם לא נגעת, לפחות פיזית, אתה מרגיש שעשית משהו לא בסדר.
אצלי זה היה רק הטריגר, לקום וללכת. הוא חשב שיש לי מישהו אחר.
היום אני מבינה למה הוא הרגיש ככה, למרות שלא בגדתי בו.
באמת לא בגדתי. לא שכבתי עם גבר אחר כשהייתי איתו.
לא סבלתי את עצמי בימים האחרונים לזוגיות שלנו. הסתובבתי בבית, מעשנת כמו קטר.
משוחחת עם כולם בטלפון, מתייעצת עם עצמי מה הצעד הנכון.
פחדתי.
פחדתי.
פחדתי.
כשזה התפוצץ, זה נפל בעיתוי הכי גרוע שיש, אבל אני הרגשתי שאם לא הייתי מפילה את הפצצה אז, הייתי מוצאת את עצמי לוקחת את האוטו ונכנסת באיזה קיר, רק כדי לא להרגיש ככה יותר.
תחושת האשמה והכשלון, מכרסמת בך כל הדרך לפרידה הזו.
למרות שאין ילדים בתמונה. למרות שלא התחתנו, לפחות לא כדת וכדין.
הכשלון הזה, מותיר אותך, ללא נשימה.
והרצון הזה, הרצון החזק הזה, לגעת בגבר אחר. אחרי שנים של זוגיות.
לגעת נפשית, לצחוק, להרגיש שיש מישהו שנמשך אלייך ולא עסוק בצרות הקיומיות של עצמו.
התחושה הזו, הייתה כל מה שהייתי צריכה בפרידה הזו.
מהר מאד, מצאתי את עצמי נוגעת. גם פיזית.
בסחרור מטורף. שנמשך תקופה מסוימת. ריבאונד, קוראים לזה?
זה היה קצת יותר. זה היה נכון, עד שהרגשתי שזה חונק. גם הוא הרגיש ככה.
אחריו, יכולתי להחלים.
טוב יותר. נכון יותר.
עד למקום הבריא שאני נמצאת בו היום.
והיום, כמעט 7 חודשים אחרי הפרידה, אני מרגישה שזו ההחלטה הכי חשובה שעשיתי.
להקשיב לגוף שלך, לרגש. לתחושה הפנימית שמקוננת בך. לשינוי.
הכתיבה, מותירה אותי שלמה. אני כותבת ובוכה. סוגרת מעגל.
כשחזרתי עכשיו מניו יורק, סגרתי אותו. סופית.
השארתי את מערכת היחסים האחרונה שלי מאחור. את הנסיעה שרציתי לעשות כשחידשתי את הויזה ממש בתחילת ההיכרות שלנו, עשיתי בסופה.
הייתי זקוקה לזה. הייתי זקוקה להיות בחצי השני של כדור הארץ כדי להבין שזה נסגר שם.
אני חולמת עליו הרבה. על בן הזוג שלי לשעבר.
הוא לא מרפה. אני יודעת שאני חולמת, כי משהו עובר גם עליו.
הטלפתיה עוד קיימת.היה בינינו משהו עמוק. מאד.
אבל היו לא מעט קשיים, כאלה שאי אפשר לחיות איתם לאורך זמן. זו לא אשמתו ולא אשמתי. אלה החיים.
אפילו אם הוא הרגיש אחרת.
אין בי טינה. אין בי שנאה. יש בי אהבה, עדיין.
ואהבה, היא מה שכולנו מחפשים.
אבל כשאהבה נשארת אהבה וכל מה שמסביב מרגיש כבר רקוב מהיסוד, אין בה טעם.