להדליק את כל הנרות בבת אחת

מרלין וניג, שהיתה חילונית גמורה והיום היא חרדית, מצליחה לאהוב את שני העולמות: זה שהיא הגיעה ממנו וזה שהיא באה אליו, ומציעה את חנוכה כזמן להפסקת אש

מרלין וניג

16/12/2014


אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה במה שכולנו יודעים: קשה לחיות בארץ. זה מחייב מדי. כמו איזו ברית שנחתמה מרצון ובסופו של יום היא תובענית ושוחקת. המדינה הזו מזכירה לך בכל בוקר את הזהות היהודית שלך, את הזהות הישראלית שלך ואת האחים שהיית מעדיף לשכוח מהם.

אנחנו במדינת ישראל מדברים שפה אחת? זהו שלא. ממגוון הכובעים שאני חובשת יצא לי לא אחת לתרגם שני אנשים שדיברו אמנם בעברית אבל בשתי שפות שונות.

המדינה הזאת אלופה בלהכריז על דמוקרטיה אבל להתנהל בבירוקרטיה שלא הייתה מביישת כל מדינה דיקטטורית. כן יש פה מיליטריזם מובהק וכנראה שמלחמות זה לא שיעורי היסטוריה אלא חלק מהלקסיקון.

ובאותה נשימה אני חייבת לומר שיש פה ארץ עם נופים מדהימים. לא רק נוף גאוגרפי, אלא גם ובעיקר נוף אנושי. יש פה מרקם של אנשים לא אדישים שמוכנים למסור את נפשם על ה"אני מאמין" שלהם. יש פה אנשים עקשנים ויחד עם זאת לא אדישים.

אז למה כל כך קשה? עד שלא ניפצתי בעצמי את כל מזבחי הסטריאוטיפים גם לי היה קשה להבין את זה.

הקושי נוצר כי אנחנו לא שבט אחד. למעשה גם במדבר היינו עשרה שבטים. פוזרנו ברחבי תבל ונאספנו למקום אחד וכך השוני העמיק. אבל למה זה צריך להיות ככה? למה בני אדם לא סולחים לבני אדם על זה שהם אחרים? מה אכפת לך לאהוב את האחר? למה אתה מרגיש שאתה כל כך מתאמץ כדי שזה יקרה?

אני אענה לכם על זה קצת בחוצפה יהודית: "הפוסל במומו הוא פוסל". מפחיד אותנו להשתייך לקבוצת האחרים. אנחנו רוצים להיות במיינסטרים. אנחנו רוצים מותגים. רוצים שיאהבו אותנו. וכמה אגו זה מצריך מאיתנו, זה כבר לא משנה.

אני מרשה לעצמי להיות נורא גלויה ולהדליק את כל הנרות בבת אחת. כי גדלתי בחינוך מתירני ופתוח כזה שמכבד את האחר וזה מה שגרם לי להתבונן ולבסוף גם לחזור בתשובה. זה מה שגרם לי לא להירתע מהעולם החרדי וזה מה שגורם לי היום לאהוב את שני העולמות: זה שבאתי אליו וזה שהגעתי ממנו. אני שייכת לאותם בעלי תשובה שמשתמשים בזה שהם בעלי תשובה ומשתדלת להיות מאוד אותנטית עם האמת שלי. לפעמים הכנות שלי מפחידה גם אותי אבל כנראה שאני לא מכירה דרך אחרת.

אתם מכירים את הסיפור שלי? נו הסיפור הזה על איך שהייתי חילונית גמורה והפכתי לחרדית גמורה כי אני אדם מרדן, שנוגע לפני שהוא מאמין, שנוגע בלי להפיל בן אדם, שלא מפחד מכלום ואפילו היום יש כאלה שמסננים מתחת לשפם "אין לה א-לוהים". אז זהו שיש לי. ואולי התבקשתי לכתוב את הנר שלי כאן כדי להביא איתי את הא-לוהים שלי, כדי להביא זווית של כמעט רבנית (הוא בדרך להיות רב אז זה עוד מעט יקרה לי) אבל החלטתי לעשות את זה אחרת.

אני מאוד מאמינה ביכולת של האדם להתרומם, והרבה זמן לא הבנתי איך זה שאני גיליתי את א-לוהים וחברים מאוד טובים שלי לא. הרי אי אפשר להסביר מה זה שבת עד שלא מתנסים בזה. אני לא יכולה להסביר מה זה איפוק למי שאין לו שום עניין בערך כזה. אבל דווקא בגלל שאנשים זוכרים איך נראתה השבת שלי ודווקא בגלל שאיפוק היא תכונה ממני והלאה - אנשים נוטים להקשיב לי.

במילים אחרות, אני באה להגיד שכולנו בני אדם שמחכים לנסים. למה? כי עמוק בלב אנחנו יודעים שהכוח שלנו מוגבל. שחייב לקרות עוד משהו כדי שמה שאנחנו רוצים יקרה ובואו לא נתווכח על זה. תעשו חשבון זריז - מה הייתם רוצים, מהן הפנטזיות שלכם ומה קורה בפועל. תחשבו על מה שהשגתם עד כה, האם זה היה לגמרי לבד? האם היו שליחים? ואולי הדברים הטובים קרו לכם בלי שתכננתם?

הנה לפנינו שמונה ימים שבהם אנחנו מרוכזים באור ומגלים שאנחנו שוהים הרבה יותר מדי בצל החשיכה. ושוכחים. בעיני שכחה היא כמו תהום. הזמן לא מעלים אותה. הזמן רק יוצר עיוורון רוחני, כזה שלא מדעת. אנחנו מנסים ליצור עולם שכולו כמונו. קשה לנו בעידן טכנולוגי מפותח שמריץ אימאג'ים בקצב מסחרר לעצור ולהקשיב. פגה לנו הסבלנות. הכל עובד על אינטרס, על "החזק שורד". יום אחד יימאס לכם מזה אבל תגלו שאתם מכורים. תשכחו איך זה היה לפני שהכל התחיל להיות מואץ. תתרגלו.

אני שמחה שחנוכה מגיח ככה מהאפלה החורפית וגורם לי להרהר. אני שמחה שכחוקרת במדעי הרוח יש לי הזדמנות למחקר אמיתי בפקולטה למדעי הלב. עצם הכוונה בהדלקה עושה את ההדלקה למשהו אחר. אנחנו מדליקים את הנרות כדי לזכור, ויותר מלזכור, כדי לגרש את החושך. אני מציעה את חנוכה כאלטרנטיבה של הפסקת אש - תחליטו שאתם מקשיבים, תחליטו שאתם סולחים ותגלו מהר מאוד שהדלקתם נרות של מחשבה בעומק פנימה. אז איך התחלנו? זה לא משנה נסיים בזה שכל אדם הוא עולם קטן, מדינה קטנה ונר שכל עוד הוא דולק, בסוף תתרוממו.