איילת נחמיאס-ורבין - הבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

לחנך לרגלי מורשת "הנרדפים הנצחיים"

מניעת כניסתו של נועם חומסקי והתגובות הפרנואידיות למשט אל עזה מביאות אותי למסקנה שאנחנו מגדלים כאן עוד דור של נרדפים נצחיים, וזה לא פועל לטובתנו

איילת נחמיאס-ורבין

24/05/2010


כל אמא מכירה את הבוקר הזה שבו אנחנו מזרזות את הילדים ומשתמשות בכל מיני מכתמים ילדותיים המוכרים לכולנו היטב נוסח, "1,2,3 אחרת תהיה אחשוורוש...". לא גאוני, אבל עושה את העבודה.

ואז שואל אותי יונתן בני, מי בעצם היה האחשוורוש הזה. ואני, שאינני מאמינה בתשובות מתחמקות ענה לו שאחשוורוש היה מלך לא חכם במיוחד, שמלך על ממלכה ענקית, וביקש לגרש ממנה את היהודים. ויונתן, ילד מבין שכמותו, פוקח את עיניו הגדולות ושואל אותי: "גם אותנו?". ואז אני מנסה להתחמק קצת ולהסביר שזה לא ממש אותנו, ושזה היה די מזמן, ובכלל בעצם לא פה אלא בהודו או בכוש, וכו'.

אבל זה גרם לי לחשוב. מרבית החגים היהודיים מציינים את נצחוננו על..., את כניעתו של..., את מלחמותינו הצודקות ב... אפילו חג השבועות החינני למדי מציין את "גדולתנו" בכך שגילינו סובלנות כלפי רות המואבייה, הנוכרייה. ואם אני מסבירה על מעמד הר סיני, אני כבר גולשת ל"אתה בחרתנו מכל העמים"... כל הכבוד לנו באמת.

אי אפשר להתעלם מכך שכל הסבר פשוט על  חגי ישראל, מנציח גם בדור הבא את תחושת "הנרדפים הנצחיים", ואני לא רוצה שהוא ירגיש נרדף נצחי בגיל 4. גם לא בגיל 5.

זה נכון שזה לא טריוויאלי לחיות כאן. זה ממש לא מובן מאליו, אפילו שהגענו עד הלום. ועדיין, אם לגלוש לאקטואליה, זה היה אידיוטי ממש שלא נתנו לנועם חומסקי להיכנס לישראל.

בארוחת ערב ביום שישי האחרון, אצל אחד מחברינו הקרובים, בכיר בממשלה, אמרתי על חומסקי שהוא פוסט ציוני, ומיד נשטפתי בזרם ההסברה הישראלית ברוח, "העולם נגדנו, אז בוא נראה לו שאנחנו יותר נגדו": "מה פתאום פוסט ציוני? הוא אנטי ציוני ממש; נכון שזאת היתה טעות לא לתת לו להיכנס, אבל הוא כזה וכזה וכזה...".

הכל נכון, אבל בשביל מה? מרוב שאנחנו לא רוצים לשמוע כבר שום ביקורת, באמת נמצא את עצמנו אוטוטו ככל העמים – בעיקר אלה שבאזורינו שבהם חופש הביטוי, המידע והתקשורת החופשית אינם מעמודי היסוד החברתיים. זה מה שאנחנו רוצים שיקרה? אני מודה שכשהבוקר קראתי שהוא היה אורח של חיזבאללה, חשבתי לעצמי שהוא בעצם האידיוט.

ועוד קצת אקטואליה: השבוע ייערך משט נגד המצור של ישראל על עזה. נכון שזה לא נעים כשחוברים נגדך גופים ממדינות שמזוהות לא מעט עם הפרת זכויות אדם, עם חבירה לציר הרשע הסורי-איראני ועם איזה טבח קטן, ועוד כמה ישראלים שונאי ישראל. אבל מצד שני, אני מרגישה באופן כל כך ברור שהזמן הולך ואוזל, והמעט שנותר אינו לטובתנו, ואוטוטו אולי נמצא עצמנו במלחמה שבה העורף הוא החזית (ולרגל כך יש לנו השבוע תרגיל הערכות ענק – איזה יופי), ובכלל לא צריך לשנוא את ישראל כדי להבין שחייב להשתנות כאן משהו לפני שבאמת נגדל עוד דור, שלא לומר דורות, של נרדפים.

ובמשל על פרנואידיות – זה שאתה תמיד מרגיש שנוא, לא אומר שלא שונאים אותך. אבל זה גם לא אומר שאנחנו לא מספקים סיבה אחת או שתיים לפחות, לא לאהוב אותנו. זה גם לא אומר שכולם שונאים אותנו כל הזמן, ובכל מקום. זה נכון שאני מעדיפה גם לחיות כאן, וגם שיישנאו אותנו קצת פחות. אולי זה אפשרי?