Magnezina - הבלוג של Sharon Magnezi

שיר הכותבת

אמירה נפוצה ומסנוורת כמו אור מרצד, שהכתיבה הינה מקום בודד. אני כותבת כל כך הרבה מילים, פרושות על  דפים רבים, ומתעקשת שהכתיבה היא דווקא מקום של הרבה רחשים. רחשי התשוקה להתמסר ולמסור, להוציא לאור מילותיי למי שישכיל לתפוס ולנצור. רחשי העבר שמתנפצים להווה כמו גלי ענק על המזח, מתעקשים להורות אצבע וללמד לקח. רחשי ההשראה […]

Sharon Magnezi

01/05/2012


אמירה נפוצה ומסנוורת כמו אור מרצד,

שהכתיבה הינה מקום בודד.

אני כותבת כל כך הרבה מילים, פרושות על  דפים רבים,

ומתעקשת שהכתיבה היא דווקא מקום של הרבה רחשים.

רחשי התשוקה להתמסר ולמסור,

להוציא לאור מילותיי למי שישכיל לתפוס ולנצור.

רחשי העבר שמתנפצים להווה כמו גלי ענק על המזח,

מתעקשים להורות אצבע וללמד לקח.

רחשי ההשראה המבעבעת המבעירה את אש היצירה,

עד שממש אפשר לשמוע את צליל החיבור של המשפט לתובנה.

רחשי הרגשות המציפים את החזה והעיניים,

כי כשהכתיבה היא אותנטית, רגשות הם אף פעם לא בשוליים.

רחשי הטפיחה העצמית על השכם,

כי שוב הצלחתי להפוך את אהבת הכתיבה לקסם.

רחשי ההפלגה בדימיון אל גבולות פרוצים,

שם נשמרים להם סודות חבויים.

ואני מגרדת שכבה ועוד שכבה,

מוצאת עוד סימן ופותרת עוד שאלה.

מאמינה בטוב, טובה בלהאמין,

כותבת את עצמי לדעת, בלי עיגולי פינות, בקצוות חדים.

והרחשים האלה כולם, פה לצידי נמצאים,

מהווים משענת יציבה למגדל המילים.

וחברים וחברות הן עניין יקר ערך, אך שביר למדי,

והכתיבה, בעיקר, היא החסינות של חיי.

ואני יודעת שעם האצבע על המקש או עם עט ביד,

אין סיכוי שאני לבד.