perlstiker - הבלוג של perlstiker

רמת הגולן

היום אנחנו נוסעות לרמת הגולן, כמעט עם כל המשפחה לחגוג את חג הסוכות. בבוקר עשיתי בדיקות, והמתנתי להוראות שלאחר התוצאות. כל כמה דקות טלפון, כל כמה דקות מסרון- מתי אני יוצאת. התקשרתי למוקד והתחננתי לתשובות, אמרו שיחזרו ופשוט לחכות. ב12 וחצי התחלתי להלחץ. נתקלתי בדלת הזכוכית של הויטרינה, שהשארתי פתוחה למרות החוק שהונהג בבית בייחוד […]

perlstiker

24/09/2018


bus stop
היום אנחנו נוסעות לרמת הגולן, כמעט עם כל המשפחה לחגוג את חג הסוכות.
בבוקר עשיתי בדיקות, והמתנתי להוראות שלאחר התוצאות. כל כמה דקות טלפון, כל כמה דקות מסרון- מתי אני יוצאת. התקשרתי למוקד והתחננתי לתשובות, אמרו שיחזרו ופשוט לחכות.
ב12 וחצי התחלתי להלחץ. נתקלתי בדלת הזכוכית של הויטרינה, שהשארתי פתוחה למרות החוק שהונהג בבית בייחוד לגבי דלת זאת. הדלת פגעה בעוצמה במשקוף החדר והתנפצה. זכוכיות עפו לכל עבר, רסיסים נתקעו בי וסרטו אותי. נקבוביות של דם הופיעו, ואני- מוכת תדהמה, עמדתי במרכז שלולית הזכוכיות ונשמתי. רק נשמתי- זה לא קרה עכשיו.
אחרי כמה דקות צלצל הטלפון. ההוראות מהרופא הגיעו. מעלים במעט את המינון של ההורמונים. אני אצטרך לרכוש מזרק נוסף בשלישי. את הבדיקות של שלישי אעשה בקרית שמונה. הלומה ופצועה יצאנו לדרך.
אחרי 2 עצירות קטנות, ו3 שעות נהיגה הגענו לכפר יובל, 2 אצבעות מצידון.
לפני הסעודה בערב, באחת השיחות עם אורחים אחרים עלה לי זיכרון מאחד ממעלליה הראשונים של תהל.
היא היתה בת שנתיים וחצי. נסענו כבכל יום, מתל אביב להרצליה, דרך כביש החוף והמכללות. פחות אוהבת את הנסיעה באיילון. באחד הרמזורים נתקלתי בגיא. זיהיתי אותו על האופנוע. תאמנו לעצור בתחנת האוטובוס אחרי הרמזור, להראות לו דבר מה עליו דיברנו במפגש קודם.
ירדתי מהרכב. תהל ירדה אחרי, ושיחקה בתחנת האוטובוס. גיא ואני דיברנו והחלפנו הסברים. אחרי דקות ארוכות, תהל סיימה את משחקה בתחנת האוטובוס וחזרה לרכב להמשך השתוללות. אחרי פחות ממחצית הדקה נכנס לתחנת האוטובוס בחור חמוד עם אזניות והתיישב במושב האחרון, הצמוד לזכוכית התחנה. תהל זינקה מהרכב.
כשמבטי עוקבים אחריה, אני רואה אותה מטפסת על המושב השלישי ומתיישבת. לתדהמתי, היא לא עצרה שם, ובאופן טבעי עד מוזר, הילדה בת השנתיים ומחצה, מביטה בבחור שיושב לידה, מסכלת את רגליה הקטנות, אוחזת את ידיה בברכיה, מעיפה קבוצת בקבוקי שיער מכתפה בהסב ראש חפוז, מביטה לעבר הבחור, פותחת פיה ואומרת לעברו בחיוך וניענוע כתפיים: "אז אתה מחכה בתחנה?"
הבחור נבהל והביט בי, כשואל אם לענות לה, עיניו של גיא נפערו ולסתו נשמטה, ואני? אני לא נשמתי 2 שניות שלמות. הנהנתי את ראשי כמאשרת, והבחור הניד את ראשו לעברה, ואמר כן. אחרי כן, אני חושבת שהיא קפצה על המושב והחלה לשיר לו.
אני לא זוכרת הרבה אחרי. רק את גיא ששואל אם היא יכולה לתת לו שיעורים, ואותי שמתנצלת, שזה לא ממני ושהיא לא ראתה את זה בבית, ושאין לי מושג איפה ובכל מקרה אין לי שום קשר לפתיחות, לתעוזה ולבטחון שהיא הפגינה באותו הרגע. אבל אולי עשיתי משהו נכון. ליבי התמלא גאווה בקטנטונת הזאת. שמראה לי איך להיות מישהי שתמיד רציתי. היא תלמד אותי עוד הרבה.

הערב עוד 2 זריקות. אבל אני לא חושבת על זה מראש. אתמודד בעשר בלילה עם המחטים. עוד כמה ימים וזהו. מקווה שזהו.
שאלתי את תהל למה היא כל כך רוצה רוצה אח. אני צריכה אישור ועידוד לכל הדרך הזאת. היא ענתה שהיא רוצה לטפל בו. הבנתי אותה. הבנתי את כל מה שמסתתר מתחת למילים הפשוטות האלה. הרי אני מומחית בלראות מעבר ולעומק. לילדה שלי יש כל כך הרבה אהבה לתת, והיא נחנקת בבדידות שלנו. כועסת עלי ודוחה את ניסיונות ההתקרבות שלי. ההתנתקות שבחרתי בשבילי לא טובה בשבילה. ועוד רגע היא אובדת לי. זה לא הדבר הקל, אבל זה הדבר הנכון.