בית לחם: 4,000 דונם שתוקעים אותנו

כשראש הממשלה מכריז על כפרים בבית לחם כאדמות מדינה וממשיך להזרים תקציב לבטחון ולקצץ בכל היתר - רודריגו גונזלס מרגיש כמו בחלום סוריאליסטי בו הוא בגרם מדרגות שעולה ויורד. לא, לא בשביל זה יצאנו ל"צוק איתן"

רודריגו גונזלס

07/09/2014


אחד הקורסים שזכורים לי לטובה מהתואר הראשון, הוא קורס שנקרא "השדה הנראה והייצוג הפרסומי". המרצה ד"ר יואל פרל, יוצא מנקודת הנחה פילוסופית כי ישנם דברים רבים בשדה הנראה שאנחנו פשוט לא רואים וקיים פער בין הנראה לבין הממשי, מופעלות עלינו מניפולציות רבות. במסגרת הקורס נחשפתי למספר הוגים ואומנים שכל אחד בדרכו וביצירותיו מצליחים להביע את האבסורד, את הקיבעון המחשבתי ואולי גם את האטימות שלנו למה שעומד בפנינו, למה שאנחנו רואים.

אחד האמנים שעבודותיו נחרטו לי בזיכרון, בגלל המורכבות ובגלל הטירוף המדליק שאפיין את ציוריו,  הוא  האמן הסוריאליסטי מאוריץ קורנליס אשר. צייר-פסל הולנדי שחלק מיצירותיו מוכרות לכולם, כמו הציור "עולים-יורדים". אותו מבנה דמוי מבצר שעל גגו גרם מדרגות שמתחבר מהתחלתו לסופו. לאורך החומה, גרם מדרגות בצורה מרובעת שבו דמויות מכוסות עיניים עולות ויורדות במדרגות, ממשיכות לעלות ולרדת מבלי להגיע אי פעם לקצה כלשהו.

up

כן, גם אני שמעתי את חלוקת התקציב הממשלתי, גם אני שמעתי על קיצוץ רוחבי, גם אני שמעתי את ראש הממשלה אומר "ביטחון קודם לכל". קיבלתי את זה, אחרי המערכה הזו בקיץ אולי יש משהו בדבריו של ראש הממשלה. זרמתי אפילו גם עם האנלוגיה בין החמאס לבין דעאש. קול האזעקה נמוג והפך לצלצול פתיחת שנת הלימודים, הדיון סביב התקציב החל, כאשר הנפגע הגדול ביותר הוא החינוך, הכי אבסורד בעולם, אבל זרמתי, התמונה נראתה מוכרת, מכעיסה אך זרמתי. אז הגיע הרגע שכבר הפסקתי "לזרום" עם מה שקורה מול עיניי, הוכרז על 3,799 דונם בשטח של חמשה כפרים באזור בית לחם כאדמות מדינה. בנקודה הזו, חזרתי אחורה יותר משנה לאמן ההולנדי, זה עם השם הארוך ופתאום מצאתי את עצמי בתוך חלל סוריאליסטי. בגרם מדרגות, מלא במדרגות הפונות לכל מיני כיוונים שונים. מצאתי את עצמי סגור בתוך מציאות שלא משנה לאן אביט, לא נראה כי נמצא כאן סוף, התחלה או הגיון פשוט.

רבים אמרו כי האיפוק בו נהג ראש הממשלה במהלך מבצע "צוק איתן" היה כדי לרצות את הזירה הבין לאומית. בין אם זה נכון או לא לרצות את הקהילה הבין לאומית, אני קיבלתי תחושה שהוחלט על פתרון. הרי למה לרצות את הקהילה הבין לאומית אם לא בחרתי בדרישותיה לשלום? עוד אחרי שהאיפוק הזה,  הוביל למערכה ארוכה עם נפגעים רבים, הרוגים, כל דרום הארץ הושבת, נזקים כלכליים, נזקים חברתיים, נפשיים, כל כך הרבה כסף ודם נשפכו. הכול בגלל הלחץ הבין לאומי, איזו סיבה הייתה לממשלת ימין לנהוג באיפוק? אולי זה לא היה איפוק? אולי זו הייתה פשוט מערכה שיצאה משליטה והאיטיות שבקידום הפסקת האש הייתה דרך כואבת ואכזרית לנווט יציאה בטוחה מהבלגן, יציאה שלא תזיק להמשך הממשלה הנוכחית ואולי גם תפתח אופציה לעוד כהונה.

בסקרים שנערכו לאחר הלחימה בעזה נמצא כי הציבור הישראלי לא מאמין שיש אופציה אחרת מלבד ראש הממשלה המכהן. הוא מוביל ב – 60 אחוזים ו"כל השאר" נמצאים מאחור. אולי זו הסיבה לאותו גרם מדרגות שלא ניתן להגיע לסופו. רוצים שלום, אבל מכריזים על אדמות. רוצים לעזור כלכלית לאזרחי הדרום שנפגעו מהמבצע, אבל ביטחון קודם לכל, לכן רוב התקציב הולך לביטחון. רוצים לתת חבילות סיוע לתושבי הדרום, אבל עד 40 קילומטר, בלי אשדוד ואשקלון (שאגב ספגה הכי הרבה טילים בצוק איתן). מרגיש לי שיש דברים שרואים ואומרים, אבל בפועל המציאות היא שונה. הפער בין הנראה לבין הממשי, הוא גדול והוא משרת רק את האינטרס הפוליטי של קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים.

אנחנו רואים את מה שבחרנו לראות. אולי הגיע הזמן להתחיל לראות מעבר, אולי מאחורי כל משפט או בכל מייצג יש אמת אחרת שמסתתרת?